ברומליה/ צילום: מרק שטרנהיים
בשבילי מספיק לשמוע את השם "ברזיל", וכבר מתנגנת מוזיקה באוזניים, והרגליים נעות כמעט מעצמן. אין, אין כמו ברזיל - הקרנבלים והסמבה, ריו דה ז'נרו וסלבדור דה באהיה, מפלי האיגואסו והאמזונס והקורקובדו - אבל ברזיל היא מדינה ענקית ומגוונת להפליא, ולצד כל אלה יש בה עדיין חלקים עצומים שתיירים כמעט לא מגיעים אליהם. בסתיו האחרון יצאנו לטיול כזה במערב המדינה ובדרומה, לברזיל הפחות מוכרת והלא מתוירת, ברזיל של הטבע.
נחתנו בסאו פאולו. כבר כשיוצאים מהעיר הענקית הזאת יש המון ירוק מסביב. הירוק של ברזיל הוא מנעד עצום שנע בין ירוק של יער גשם, יער אטלנטי וסוואנה - ירוק זרחני שבוקע מתוך אדמה חומה-אדומה. סביב סאו פאולו יש גם המון פאבלות (שכונות עוני). צאצאי העבדים השחורים שנחטפו מאפריקה לעבודה במכרות הזהב של ברזיל, יצרו עם לבנים, יפנים וילידים אינדיאנים את הקלידוסקופ האנושי הצבעוני האופייני כל-כך למקום. ככה זה בברזיל, שבה משמשים בערבוביה הירוק והפאבלות, היופי והסבל, שמחת חיים חסרת מעצורים ועצב שאין לו סוף.
מערת שטן ומפלים
נסענו לשמורת פטאר (Petar) שבמדינת סאו פאולו, אחת משמורות הטבע הוותיקות בברזיל. היא נוסדה ב-1958, שטחה 35,712 דונם - כמעט פי אחד וחצי משטחה של מדינת ישראל - והיא כולה יער אטלנטי, סלעי גיר, מערות קרסט אופקיות ואנכיות, נטיפים וזקיפים. ציפורים יפהפיות ממין Green headed tanager שיגעו את כולנו, ובאין קליטה סלולרית, במקום צפצופים של טלפונים ניידים הקשבנו לציפורי Araponga שצווחו על העצים כמו צירים חלודים, ונשמעו כאילו הן מרכלות עלינו עם השכנות בעצים הסמוכים.
השביל אל "מערת השטן" (Caverna do Diabo) מתפתל בין שרכים בגובה עץ וצמחי ברומליה ענקיים. כשנכנסים אל המערה התיאטרלית והדרמטית הזאת מבינים למה היא נקראת מערת השטן; האווירה בה מכשפת בגוני שחור-אפור-לבן של אבן גיר. הנטיפים נראים כמו וילונות של קורי עכביש, ועמוק בפנים ה"ווילונות" שקופים-צבעוניים. בפתחה של המערה הבאה, Caverna do Morro Preto, מסך של נטיפי ענק צבעוניים נראה כמו תחילתו של סיפור אגדה, אך עיקר תהילתה בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בסביבתה. בחפירות התגלו שרידי התיישבות קדומה, בת כ-7,000 עד 10,000 שנה, של אינדיאנים ילידי המקום, ה-Tupi Guarani, מאוכלוסיות הילידים החשובות ביותר שחיו בברזיל הרבה לפני שהאדם הלבן הניח בה כף רגל.
המשכנו ל-Cachoeira do Couto, מפל יפה, עמוק ביער האטלנטי. יונק דבש גדול, שחור-לבן, רפרף בתוך המפל, פרפרים בסגול, צהוב וטורקיז רפרפו מעלינו במעין אורגיה אווירית.
שכחתי מהכול, גלשתי לבריכה שבתחתית המפל והתמסרתי למים הירקרקים והקרירים. בדרך חזרה עצרנו בפונדק דרכים לזלול פסטלים ממולאים בגבינה ובאורגנו. מי שלא סובל מצמחונות הזמין אותם עם בשר. הרמנו כוסיות קשאסה (Cachaca), המשקה הברזילאי המשכר, ולגמנו גם מי קנה סוכר, מתוקים כמו זיכרונות הילדות. נהג הוואן שלנו הזכיר לי במראהו את פלה, גדול כדורגלני ברזיל, שהיה לימים גם שר הספורט. שר די דפוק, אמר המדריך המקומי שלנו, המוח שלו נדפק מהנגחות.
כשחזרנו בשעת בין ערביים לאכסניה שלנו, סיסים שודדי חרקים יצאו לשחר לטרף. שתינו פחית גוארנה ((Guarana, המשקה הקל הפופולרי במדינה, וידענו שעכשיו באמת הגענו לברזיל.
המשכנו ל-Cananeia, עיירת חוף השוכנת כ-270 קילומטר דרומה-מערבה מסאו פאולו. עצי המנאקה שלאורך הדרך לא הפסיקו לאותת בוורוד עז. Cananeia נוסדה ב-12 באוגוסט 1531, עם הגיע למקום צי שלם של כובשים פורטוגלים, והיא נחשבת לערש ההתיישבות הפורטוגלית בברזיל. מרכזה העתיק ומבניה הקולוניאליים החלו להיבנות במאה ה-17 ועדיין נראים כמו מרכז של עיר פורטוגלית מאותה תקופה.
מכאן הפלגנו בספינה קטנה במורד נהר Ribeira, הזורם במקביל לקו החוף, ורק רצועת חול צרה מפרידה בינו לבין האוקיינוס האטלנטי. בעבר היה הנהר הזה ציר תעבורה ראשי, אך במאה ה-20 איבד מחשיבותו, כאשר כבישים פנימיים קלטו את התעבורה בין סאו פאולו לעיר קוריטיבה, בירת מחוז פאראנה.
חורשות של מנגרובים, הרים ירוקים, קורמורנים, ציפורי פריגטה למעלה ודולפינים במים - הם תפאורה לאואזיס האטלנטי הזה. כשהספינה עצרה לחופו של אחד מאיי לשון הים שבה שטנו, ירדנו וצעדנו אל מפל נהדר. הקונכיות שלצדי הדרך הן סימן מובהק להתיישבות קדומה של אינדיאנים שהתגוררו באזור. צאצאיהם של אותם ילידים קדומים, שהתגוררו עד לא מזמן בכפרים שבין חורשות המנגרובים, נטשו אותם ברובם, אבל חוזרים כדי להתחתן ולהיקבר בהם.
ישבנו במסעדת חוף צנועה מול סירות דייגים צבעוניות, אכלנו דג מטוגן ופיז'ואדה, תבשיל של שעועית שחורה ובשר. זוהי ברזיל של הים. הפלגנו דרומה-מערבה ל-Guaraquecaba, עיירת חוף מנומנמת. לקראת שקיעה מאות קורמורנים ערכו על העצים ישיבה קולנית כמו ועידת מפלגה, צדו דגים, התקוטטו ולשלשו בלי חשבון. השכם למחרת בבוקר הקורמורנים יצאו לענייניהם, אבל אנחנו נשארנו. באופן "מפתיע" הגיע השפל, והשייט הודיע שאין מצב שהספינה תזוז מטר. זמן ברזיל. רק לקראת 11 בבוקר החלה הגאות והים היה גבוה דיו כדי להפליג.
רכבת ההר הירוק
כשבשנת 1860 עלה הרעיון לבנות מסילת רכבת בתוואי שבין עיר החוף פרנאגואה לקוריטיבה שבצפון-מערב, הוא נחשב כמעט בלתי אפשרי לביצוע. אך הצורך לשנע חיטה וגידולים חקלאיים אחרים מדרום המדינה דרך נמל פרנאגואה צפונה ומערבה, גבר על ההיסוסים, וב-1870 הוחל בתכנון המסילה. העבודות עצמן החלו ב-1880, במה שתואר כמבצע ההנדסי המורכב ביותר בברזיל. כ-9,000 פועלים הועסקו בפרויקט, שהסתיים להפתעת הכול רק חמש שנים אחרי שהחלו בעבודות. לתשומת לב האחראים על הרכבת הקלה.
כיום ה-Serra Verde Express היא רכבת תיירים שנוסעת בניחותא קשקשנית, עם הסברים משעשעים בפורטוגזית ובאנגלית. מתוך התחנות הראשונות שנבנו פעילות כיום שלוש: Paranagua, Morretes והתחנה בשמורת Marumbi. מי שנוסע את כל הדרך בין פרנאגואה לקוריטיבה עובר 610 קילומטר שבמהלכם הרכבת מטפסת יותר מ-900 מטר לגובה ועוברת ב-13 מנהרות ועל פני 30 גשרים. זוהי נסיעה יפהפייה בין הרים ובלב יער עבות, שנותר מהיער האטלנטי המפואר של ברזיל.
אנחנו הסתפקנו בנסיעה ממורטס לקוריטיבה - לאורכם של כ-60 קילומטר, שבהם הרכבת עצרה בתשע תחנות ועלתה כמעט 900 מטר בגובה, שטה בין עננים, עברה על פני גשרים הנמתחים מעל נהר Ipiranga, לצדי מפלים, על צלעות הרים תלולים, מעל קניונים עמוקים, תהומות, מנהרות, שרכים ענקיים ופרחים שובי עין, בהם הורטנסיות ורודות וכחולות בגודל של עצים כמעט.
ככל שהתקרבנו לקוריטיבה, צצו יותר ויותר פאבלות, שכונות העוני שלא פעם הן גם מוכות פשע. הדיילת ביקשה מהנוסעים לסגור חלונות, לא להוציא ראש ויד מהחלון ולא להציע שום ממתק או תשורה לילדים, שכבר קרה שזרקו אבנים על הרכבת. קוריטיבה עצמה, שהייתה בעבר - בימיו של ראש העירייה המיתולוגי חיימ'ה לרנר - מודל לעיר אקולוגית עם תחבורה ציבורית מתקדמת, והשכילה לשדרג את עצמה למקום של פשיעה נמוכה ומקום שטוב לחיות בו - הידרדרה מאז, ושוב חזרו אותם מראות קשים של הומלסים והזנחה, שכה אופייניים לעיר ברזילאית גדולה. ובכל זאת, כשיצאנו למרכז הקולוניאלי היפה של העיר בערב, הוא היה שוקק, שמח, קולני וחיוני.
אגב, קוריטיבה התפרסמה בישראל גם מסיבה אחרת. רבים זוכרים עדיין את הילדה ברונה-קרולינה, ילדה ברזילאית שנחטפה כתינוקת ואומצה כשהייתה בת כמה חודשים תחת השם קרולינה בידי בני זוג מישראל, שלא ידעו שהתינוקת החמודה שנמסרה להם לאימוץ נחטפה בעצם מהוריה הביולוגיים בברזיל. אלה תבעו אותה בחזרה, ובתום הליך משפטי ממושך הוחזרה הילדה למשפחתה בקוריטיבה, לחיים של מצוקה, דלות ועוני. מדינה שלמה עקבה אחרי הסיפור העצוב הזה. לימים נסע כתב של אחד העיתונים לחפש את הילדה ולראות מה עלה בגורלה. הוא מצא אותה, והתברר שבגיל 14 היא הרתה וילדה ילד ראשון, בגיל 16 ילד שני, ולפי דיווחים הילדים נלקחו ממנה על-ידי הרשויות מכיוון שלא הייתה מסוגלת לגדלם.
שם גנאי לחותנת
המשכנו להדרים. מקוריטיבה טסנו לפורטו אלגרה ((Porto Alegre, בירת מחוז Rio Grande do Sul. כאן בדרום ברזיל, שאף הברון מוריס הירש ליישב יהודים שנרדפו ברוסיה באמצעות חברת יק"א שהקים, אך ניסיונותיו לא צלחו ברובם. בארגנטינה הניסיון הזה דווקא הצליח, אבל זה כבר סיפור אחר. הגענו לאכסניה מקסימה בשולי העיירה Cambara do Sul - מעין אקו לודג' על אגם עם אווזים שמתקוטטים ומקימים מהומת אלוהים בכל בוקר, ובערבים בעלת המסעדה המקומית פורטת בנבל פרגוואי. בגובה של כאלף מטר, המקום הזה ממש לא מזכיר את ברזיל ה"סטנדרטית"; לא ג'ונגל, לא ערי ענק, לא סמבה. אנחנו בלב יער אטלנטי עם מקבצים של עץ מחטני מיוחד בשם ארוקריה (Araucaria), שעדיין נותרו למרות כריתת היערות ההרסנית באזור.
הגענו לכאן בגלל שני קניוני ענק המבתרים את הרמה הבזלתית האדירה המתנשאת בחבל הארץ הזה, שהוא הגבוה ביותר בברזיל. כשעומדים מעל קניון Fortaleza שעומקו כ-900 מטר, אי אפשר שלא לשאול אם הקניון הוא יותר עמוק או יותר ירוק. הפורטוגלים שהגיעו לכאן לראשונה נדהמו. הם לא הכירו תופעות כאלה, ועל כן קראו לו "הטירה".
זה היה יום חג והמון תיירי פנים טיילו בין הפרחים שעל שפת הקניון. מרחוק נצנץ האוקיינוס האטלנטי. לא פגשנו אף תייר אחר מחו"ל. למחרת אכלנו ארוחת בוקר עשירה - פאו דה קז'ו (לחמניות גבינה ברזילאיות), עוגות מרהיבות, בננות, פסיפלורה, כיסנים מטוגנים ממולאים בסלט עוף - ונסענו אל קניון Itaimbezinho, שאורכו כשישה קילומטר והוא חלק משמורת Aparados da Serra, אחת הראשונות שהוכרזו בברזיל. למרות שטחה הקטן יחסית, השמורה משופעת בצמחייה מגוונת, בעופות, יונקים, דו-חיים וזוחלים. נשרי Urubu, שדומים לתרנגול הודו, תפסו מעלינו זרמי אוויר חמים, ציקדות ניסרו ברקע. אגב, בברזיל המילה ציקדה היא שם גנאי לחותנת. אם רוצים להיות עוד יותר נחמדים אליה, מכנים אותה Jararaca (נחש ארסי ממשפחת האפעה).
בסיומו של יום, אחרי שחזרנו לאכסניה, ההרפתקנים שבינינו יצאו לעוד גיחה, וזכו לראות ואף לשחות במפל כה יפה ומרשים, עד שאנשים ששלחנו להם תצלומים בוואטסאפ שאלו אם אלו מפלי האיגואסו. שמו של המפל הזה, המורכב מארבע בריכות שמימיהן נופלים בכוח מאחת לאחרת, הוא Fazenda Cascatas dos Venancios, על שם בעלי החווה הפרטית שהוא נמצא בשטחה. כן, בברזיל אפשר להיות בעליו של מפל גדול, שברוב המקומות בעולם כבר היו הופכים אותו לאתר תיירות רשמי.
בדרך בחזרה כבר ירד הערב. בבוקר, האווזים ירדו מהגבעה שמעל לאכסניה שלנו, לשיוט שחרית באגמון שאד עלה ממנו. מבעד לערפילי הבוקר התנועעו עצי המחט שעל הגבעות מסביב. לרגע אפשר היה לטעות ולחשוב שאנחנו בשוויץ.