הוריקן אירמה / צילום: NOAA, רויטרס
בין שתי סופות הוריקן מפלצתיות, כאשר צל של אסון ממשמש ובא מרחף על דרום-מזרח ארה"ב (ואולי סופה שלישית בדרך), המערכת הפוליטית הצליחה להתעשת ברגע האחרון, ולמנוע את סגירת הממשלה הפדרלית.
זה עניין די רגיל של לוח השנה. עונת ההוריקן נפתחת בסוף אוגוסט, וסכנת הסגירה של משרדי הממשלה מבצבצת במהלך ספטמבר, זמן הסיום של שנת התקציב בארה"ב. על הוריקן אין לפי שעה שליטה, אבל סגירת הממשלה באה כולה לא מידי שמיים.
הואיל והממשלה הפדרלית שקועה בחובות כבדים, היא זקוקה להסכמה תקופתית של הקונגרס להגביה את תקרת האשראי שלה, כדי שהיא תוכל לשקוע בחובות עוד יותר כבדים. זה 22 שנה שהקונגרס, בדרך כלל בשליטת המפלגה הרפובליקאית, אינו להוט להגביה.
הם סגרו פעמיים
חוסר הלהיטות לוהטת במיוחד כאשר בבית הלבן יושב נשיא דמוקרטי. הרפובליקאים סגרו את הממשלה בסתיו 1995, בסוף השנה השלישית של נשיאות ביל קלינטון. זו הייתה טעות איומה מבחינתם, מפני שהם הצטיירו כקיצונים חסרי עכבות, והם הבטיחו בזה את בחירתו החוזרת של קלינטון שנה אחת אחר כך.
הם התאפקו בשנים הבאות, אבל חזרו לסורם לפני ארבע שנים. רוב שירותי הממשלה הפדרלית נסגרו לשבועיים ויותר, אם כי הפעם לא נגבה מהם מחיר: הם נחלו ניצחון מוחץ בבחירות לקונגרס שנה אחת אחר כך, ושלוש שנים אחר כך דונלד טראמפ נכנס לבית הלבן.
הסכנה של סגירת הממשלה הפעם הייתה קטנה מזו של 2013, אבל לא בלתי סבירה. לפחות ריחפה הסכנה, שהגבהת התקרה תתעכב עד הרגע האחרון, תעצבן את שוקי הכספים, תוריד את שער הדולר, ותחייב את האוצר האמריקאי להציע ריבית קצוצה על איגרות החוב שלו. הניסיון מלמד, כי עיכובים בהגבהת הרבית עולים לארה"ב בין שניים לשלושה מיליארד דולר.
כמובן, מה הם שני מיליארד דולר לעומת החוב הלאומי, המתקרב לאטו אל עשרים טריליון (20,000 מיליארד) דולר. הוא עמד על טריליון אחד ב-1980. הוא עמד על שישה טריליון ב-2000.
יד חופשית
עתה זה מלאו מאה שנה לתקרת החוב. ב-1917 ביקש הנשיא וודרו ווילסון מן הקונגרס לשחרר את הממשלה הפדרלית מן הצורך לבקש אישור על כל סעיף הוצאה קטנטן. באביב 1917, ארה"ב הצטרפה אל מלחמת העולם הראשונה. לא היה לה צבא, לא היה לה נשק, היא הייתה צריכה לגייס, להלביש, לחמש, לאמן ולשגר שני מיליון איש לאירופה. הממשל ביקש אפוא שהקונגרס יעניק לו יד חופשית בניהול המלחמה. הקונגרס הסכים, באופן זמני. הזמניות עדיין לא פקעה.
אגב, הימים ההם, באמצע העשור השני של המאה ה-20, היו קו ההתחלה של מה שמכנים בימין האמריקאי, בבוז ובטינה, "הממשלה הגדולה". רק ב-1913 הרשה בית המשפט העליון לקונגרס להטיל מס ישיר על הכנסה. עשרים שנה ופחות קודם, בית המשפט פסק שמס ההכנסה מנוגד לחוקה. הצירוף של מס ושל תקרת אשראי פירנס הגדלה ניכרת של שירות המדינה, ולימים גם של מעורבות ממשלתית בפעילות הכלכלית.
הסיבה: מסיבת התה
תקרת החוב מיוחדת לארה"ב. בדיוק לפני עשר שנים, אוסטרליה אימצה תקרה כזאת, אבל ביטלה אותה שש שנים אחר כך. התקרה אינה תחליף לתקציב. היא אינה מתירה לממשלה להוציא יותר כסף, אלא רק לעמוד בהתחייבויות הכלולות בתקציב הקיים. אבל האבחנה הזו כמעט נעלמה בשש השנים האחרונות.
הבחירות לקונגרס של 2010, בסוף השנה השנייה של נשיאות אובמה, העבירו את השליטה בבית הנבחרים לידי הרפובליקאים על כנפיה של התקוממות אלקטורלית יוצאת דופן. היא ידועה בשם "מסיבת התה", וניזונה מהתנגדות רחבה לרפורמות הבריאות ההיסטוריות, והשנויות במחלוקת של אובמה.
מכוח הניצחון ההוא הגיעו לוושינגטון עשרות חברי קונגרס חדשים, שחרתו על לוח לבם את קיצוץ הממשלה ואת איזון פנקסיה. הם היו מוכנים לחרוג מכל ההסכמות הרחבות של העבר, יהיה המחיר אשר יהיה. אם הממשל רוצה להגביה את התקרה, אמרו אנשי "מסיבת התה", יהיה עליו לקצץ הוצאות בשיעור המתאים.
מסיבת התה טרפה את הקלפים במפלגה הרפובליקאית, ורוח רדיקלית פשתה שם. דוברת בולטת של הרדיקלים, צירת הקונגרס לשעבר וטוענת לנשיאות, מישל בקמן, אפילו סמכה את ידיה על הרעיון של חדלות פירעון, בחזקת נסיוב של "פצעי אוהב" (באנגלית, tough love).
זה מן הרעיונות המוטרפים ביותר שניסרו אי פעם בחללה של וושינגטון. אי עמידה של ארה"ב בהתחייבויותיה הכספיות הייתה מטלטלת את אמות הסיפים של המערכת הבינלאומית במידה שקשה לשער. הנשיא לשעבר ביל קלינטון כתב על התנהגות הרדיקלים, ש"בעיני העולם החיצון, ארה"ב נראית חלשה ומבולבלת, [שבויה] לחלוטין בידיהם של שונאי ממשלה קנאים".
הטיוח השנתי
לפי אתר הרשת של משרד האוצר האמריקאי, תקרת החוב הוגבהה 79 פעמים ב-57 השנים האחרונות. ב-1979 ניסה ציר קונגרס דמוקרטי לשים קץ אחת ולתמיד לייסורי ההגבהה. ביוזמתו נקבעה תקנה, שהתקרה תוגבה אוטומטית כל אימת שיתאשר תקציב חדש. התקנה עמדה בתוקפה 15 שנה. היא התבטלה כאשר הרפובליקאים חזרו והשתלטו על בית הנבחרים, ב-1994. מאז, התקרה צריכה טיוח שנתי.
זה קורה בספטמבר, כאשר הקונגרס חוזר מפגרת הקיץ הארוכה שלו. אז מתחילה פעילות מואצת, העומדת בסימן חרדה גוברת. שני בתי הקונגרס צריכים לסמוך את ידיהם על ההגבהה. בבית הנבחרים מספיק רוב פשוט, אבל בסנאט נחוץ רוב מיוחס (60 מתוך 100). ממילא נחוצה הסכמה דו-מפלגתית, לפחות בסנאט.
הפעם, הרפובליקאים השתוקקו להיפטר מנושא התקרה, כדי שלא ייאלצו לחזור ולהצביע עליה ב-14 החודשים שנותרו עד הבחירות הבאות לקונגרס (כל מושבי בית הנבחרים ושליש מושבי הסנאט). הדמוקרטים דרשו הגבהה קצרת מועד, שלושה חודשים בלבד.
לתדהמת הרפובליקאים, הנשיא טראמפ קיבל את עמדת הדמוקרטים, ושפע דברי מתק על שיתוף הפעולה שלו עם "ננסי ועם צ'אק", הלוא הם ננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, וצ'אק שומר, מנהיג המיעוט הדמוקרטי בסנאט. אבל הנשיא גם הזכיר את הרעיון שהקונגרס יתקן תקנה להגבהה אוטומטית של התקרה מכאן ואילך.
הגבהה כזאת תניב אנחת רווחה מצד שוקי הכספים, אבל היא מתנגשת עם מגמת פניהם של הרדיקלים במפלגה הרפובליקאית. הם אינם רוצים להעניק לממשלה אפילו מידה קלה של נוחיות בניהול הוצאותיה.
הספרות הפיננסית של הדור האחרון מלאה תחזיות קודרות על תוצאותיה של התקרה המוגבהת. ארה"ב עמדה לפשוט את הרגל, הדולר עמד לקרוס, הבנקים עמדו להתמוטט, זרים עמדו להפסיק לרכוש שטרי חוב של האוצר האמריקאי. יום אחד יוגש אל נכון החשבון, אבל עדיין לא הגענו לשם. התקרה תוסיף לגבוה.
בינתיים, בתשע בערב, יום א', שעון ישראל, עומדת סופת ההוריקן אירמה לנחות במיאמי. יותר משישה מיליון פלורידיאנים התבקשו להימלט על נפשם. נחשול מים בגובה של כמעט ארבעה מטרים מאיים להטביע את החוף. תחזית מזג האויר היא עכשיו הנושא הנקרא ביותר בעמודי החדשות. מועיל בהחלט לחוש הפרופורציה.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny