כל חיי ניסיתי להשפיע. מגיל צעיר אני זוכרת את עצמי מנסה לשרטט מפת דרכים לשולחנות קבלת ההחלטות. השולחנות השתנו, המטרה - ועצם הצורך להשפיע, נותרו בעינם.
חלק מהמשמעות של בניית קריירה משפיעה הוא ההשלכות על החיים המשפחתיים; ובכל בחירה שלא תהיה, יש מחיר. אצלי המחיר היה דחייה של הקמת המשפחה, ומאמץ פיזי אדיר שהיה כרוך בניסיון ללדת ילדים בגיל מבוגר, יחסית. המשכתי לנהל את החיים המקצועיים במגזר העסקי במקביל להרחבת המשפחה, וכשהחלטנו עברי בעלי ואני שאתמסר לפוליטיקה, פשוט עזבתי ברגע אחד את סדר היום המשפחתי הרגיל, ושקעתי בחיים הציבוריים.
כאשת ציבור אני חשופה כל הזמן לביקורת, ומשתדלת גם להתכתב עם מבקריי ומבקרותיי. אבל הפעם, גיליתי שלא הייתי מוכנה. ויותר מכך, גיליתי שככל שקפצנו קדימה, רבות מאיתנו מוחקות את זכותה של האישה לבחור, את זכותנו להיות בעמדת השפעה.
לפני שנה החלטנו לאפשר לגלית גוטמן להיכנס אלינו הביתה, ולדבר על המחיר שבשילוב המורכב שבין הורות לקריירה. פתחנו את הבית ואת סגור ליבנו, וניסינו לשתף בדרך שבה אנחנו מנהלים את הדברים בעולם של עשייה אינטנסיבית. לא חיפשתי אמפתיה, בטח לא רחמים. ישבתי גלויה, וביקשתי להפסיק להעמיד פנים. העמדת הפנים הזאת, כאילו הכול ביחד - הורות וקריירה - זה ממש קלי קלות, היא מיותרת ובעיקר לא רלוונטית לחיים של אף אחת מאיתנו.
אבל הגיבור האמיתי של הסרט וזה שגרר את התגובות הקשות ביותר, היה יונה. יונתן, בננו הבכור, ילד חכם, רגיש וחף ממניירות, דיבר בפשטות על המורכבות של היות הבן שלי. כשיונה אמר שגם כשאני נוכחת, אני לא ממש שם, הבנתי אותו. יש מחיר לרצון להשפיע, ולפעמים הוא כבד, אולי כבד מדי אצל חלק מאיתנו.
אבל שום דבר, כמו שכבר אמרתי, לא הכין אותי לתגובות הקיצוניות - חלקן מוטרפות ממש - אך ורק של נשים. השיפוטיות שלכן, אחיות, הייתה איומה. כלפיי, ויותר כלפי מיכל גלר, יזמית מופלאה ואם לשבעה ילדים. באיזו חוצפה אתן שואלות אותה 'באיזו זכות היא הביאה שבעה ילדים?' - בזכות הבחירה האישית שלה ושל בעלה להשפיע על סביבתם.
ואני נותרתי אני, התכתבתי והשבתי לרבות מהתגובות ברשתות. רציתי להבין מאין זה מגיע - איך זה שהקפיצה בהשפעתן של הנשים נראית לעתים מעל פני תהום של מאות שנים, ובשנייה אחת אתן מחזירות את כולנו לאיזו פינה שבה לכן יותר נוח. ראיתן את המשפחה שלנו, את יונה שפניו יצאו מהמסך ממש, ולא ייחסתן להוריו ולמשפחתו שום דבר מהעוצמה הזאת, מההשפעה שהייתה לו עליכן.
היה לי קשה לראות את יונה, אבל אגלה לכן סוד: ידעתי שקשה לו. כן, כן. אני אמא מאוד משפיעה ומעורבת. אני לא עושה הכול כמו שצריך, טועה, לומדת ומתקנת תוך כדי תנועה, וכולם בצוות ומסביב יודעים שאין מה לדבר איתי אם הילדים צריכים משהו. יש תקופות שזה טוב יותר, ויש כאלה שפחות - אבל דעו דבר אחד על המשפיעות: אנחנו משפיעות גם על סביבתנו הקרובה ביותר. עם כל הקושי וכל המחירים, לחיים עם השפעה יש משמעות. וגם את זה רואים ילדינו.
רק לכאורה כבר השגנו
לכל הנשים יש מזוודה בלתי נראית שיוצאת עימן אל יומן. זה לא משנה מה בחרת לעשות בחייך, כיצד בחרת לחיות את חייך האישיים ועד כמה הקריירה אינטנסיבית. בתוך המזוודה הזאת טמונים ייסורי המצפון, הדאגות, הצורך להיות בשליטה גם כשאיננו נמצאות, הגעגועים לרגעים היומיומיים וגם הצורך לממש את החלומות האישיים. אני יודעת שזה נראה שאצלנו בבית סופרים את השעות שאינני נמצאת. אבל כדי להשפיע ולחולל שינוי, צריך להמשיך ולדבר על מה אנחנו נעשה הלאה - כי עולם שבו הבנות שלכן יוכלו להיות משפיעות בלי שיצטרכו להצטדק על החלום הזה, יהיה עולם טוב יותר.
ובאמת, אחיות, תפסיקו, תפסיקו, לשפוט. תנו לכל אחת לעשות את הדרך שלה, כי זה המפתח לכוח האמיתי שטמון בזכות לבחור. אל תוותרו על הזכות לבחור כל כך מהר בגלל שלכאורה, ורק לכאורה, כבר השגנו אותה.
הדרך עוד מפותלת, ואם ביתנו ומשפחתנו משקפים משהו מהמורכבות, זה שיד ביד, גברים ונשים יכולים לייצר שינוי ולהיות משפיעים. לא רק לחוד, אלא גם ביחד.