אריה דרעי ויעקב ליצמן / אפי שריר - ידיעות אחרונות
התנועה לאיכות השלטון הוכיחה שוב את חשיבות פעולותיה. היא זו שהגישה ראשונה את העתירה לביטול חוק הגיוס, שאיפשר פטור משירות בצבא לרבבות חרדים. על פניו נראית האפשרות של אפליה בין דתיים לחילוניים בהגנה על מדינתם כאבסורד שלא ניתן לשאתו. אבל, עובדה שהאבסורד הזה מצא את דרכו אל ספר החוקים. זה כוחו של הממסד הדתי וטוב שיש אנשים כמו עו"ד אליעד שרגא, יו"ר התנועה לאיכות השלטון, שעומדים על המשמר בעניין זה.
כללים עתיקים
חייבים לעצור את הניסיונות של עסקני הדת לעשות מה שפחות למען המדינה ולקבל ממנה כמה שיותר. אבל אלה קרבות רחוב, שאינם משנים את התמונה הכוללת. לרבנים, המונחים על-ידי כללים עתיקים, עדיין יש מה לומר בענייני מדינה ואישות - ובכל דבר בעצם. הם עדיין לא הגורמים הקובעים בתחומים אלה, אבל השפעתם גדולה, והם אינם נחים במאבקם להרחיב ככל האפשר את השפעתם.
נצחונות חשובים, לא מכריעים
המאבקים שמנהלים גורמים שונים נגד השתלטות עקרונות הדת על חיינו ראויים להערכה, אבל למרבית הצער הם לא עוסקים בעיקר. הניצחונות בבג"ץ הם לא יותר מאשר הישגים זמניים. אולי חשובים, אבל לא מכריעים. צריך להיאבק נגד הבעיה המרכזית - כלומר לשים כמטרה את הפרדת הדת מהמדינה. אין שום דוגמה לכך שבניהול מדינה מודרנית משתתפים גורמים החושבים ופועלים על-פי שיקולים ואמונות עתיקות, שדבר אין להן עם העולם כמות שהוא היום.
"השליט הישיר"
אנחנו מתגאים בפני העולם בהיותנו המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. וזה נכון. אבל כדי שהתמונה תהיה שלמה, צריך להודות שבמידה רבה אנחנו גם מדינה תיאוקרטית. כלומר, "שיטת ממשל הרואה באל את השליט הישיר של החברה והמדינה, והגורס כי חוקיו הם החוקה הלגיטימית היחידה" (ויקיפדיה). זו אצלנו שיטת הממשל בחלק מהתחומים, ותיאוקרטיה היא האנטיתזה של דמוקרטיה.
להבדיל בין יהדות לדתיות
ההישג הגדול ביותר של החרדים והדתיים הוא בשכנוע רבים כי יהדות והדת היהודית חד הם. ולא היא, כמובן. היהדות היא לאום. להיות יהודי אפשר גם ללא אמונה דתית. ולהפך, כמובן. לכן מפרידים את הדת מהשלטון החילוני, כמקובל בכל המדינות המתקדמות בעולם. אבל היא ממשיכה להיות הדת של העם היהודי.
אם נמשיך לבזבז זמן ואנרגיות במאבק נגד הזוטות של הדת, נמצא עצמנו נתונים בשיטת ממשל אוטוקרטית או במלחמת אזרחים. שתי האפשרויות מעוררות צמרמורת. המאבק צריך להתמקד בעיקר.