יאיר לפיד / צילום: אייל יצהר
1. תחילת 2013, פוטאש, ענקית הכימיקלים הקנדית, מנהלת מו"מ לרכישת השליטה בכיל מידי החברה לישראל של עידן עופר. גדוד של חברי כנסת פופוליסטים זועקים מרה: לא למכור! לא מוכרים את ים המלח לידיים זרות! זה מסוכן! כמובן, הסיסמאות כללו דברי דאגה לעובדי כיל, שעלולים לשלם את מחיר העסקה.
פופוליזם תמיד משתמש בעובדים כקלף מנצח. לפיד, שהיה אז בתחילת כהונתו, רכב על הגל הפופוליסטי הזה והוציא הודעה שהוא מתנגד באופן גורף למו"מ עם פוטאש: "משאבי הטבע של מדינת ישראל הם נכס ציבורי, והציבור הישראלי הוא הראשון שצריך ליהנות מהם", כתב בהודעה ואז החליט להקים את ועדת ששינסקי 2. במסגרת המו"מ ניתנה הבטחה על ידי פוטאש לשמור על מניית הזהב של הממשלה בכיל ובכך לשמור על האינטרסים של הממשלה. אני מניח שפוטאש הייתה מסכימה בזמנו גם להתחייב למצבת עובדים ולרמת ייצור מסוימת כדי לא לפגוע בתעסוקה.
ספטמבר 2017, ארבע שנים וחצי מאוחר יותר: כדי לקדם את עסקת המיזוג של פוטאש עם אגריום, גם היא קנדית, מודיעה פוטאש כי תיאלץ למכור את החזקות המיעוט שלה בכיל (13%). הסיבה: משרד המסחר הסיני ונציבות התחרות בהודו מתכוונים להתנות את ההיתר לעסקת הענק במכירה של כמה מהחזקות המיעוט בידי פוטאש, ביניהם כיל הישראלית. כמובן, ההודעה הזו גילחה כמה אחוזים משווייה של כיל, בעקבות הלחץ הצפוי על מניותיה.
2. הסירוב של לפיד למכור את השליטה בכיל לקנדים משקפת בדיוק את החוליים של התנהגות הפוליטיקאים. לפיד יכול לתלות את החלטתו בגיבוי מהדרגים המקצועיים (במקרה הזה מיכל עבאדי-בויאנג'גו, לשעבר החשכ"לית, שנתמכה גם היא בחוות דעת שהזמינה), אבל ההישענות הזו אינה פוטרת אותו מאחריות. נהפוך הוא, האחריות היא שלו ורק שלו. האחריות של פוליטיקאי, במיוחד שר אוצר, היא להתעלם מכל רעשי הרקע, מכל המשבים והמשובים התקשורתיים, להתנתק מכל הפופוליזם, לא להתבטל בפני הפופוליזם ולא להתמכר לכתבות של מחיאות כפיים סוערות בעיתונות. האחריות שלו לקבל את ההחלטות הטובות ביותר למשק הישראלי וההחלטה למכור את השליטה בכיל, כחלק מעסקאות גלובליות רבות שמתבצעות, יכולה הייתה להכניס לקופת המדינה מיליארדי שקלים ולייצר ערך רב לבעלי המניות של כיל, נוסף על בעלת השליטה.
3. עשיתי את החישוב הזה בזמנו, כשקראתי לממש את העסקה ולא להיכנע לסחף הפופוליסטי, אבל ההודעה של פוטאש בתחילת השבוע מחדדת את ההפסד האדיר שנגרם מההתנגדות לעסקה הזאת: החברה לישראל החזיקה אז כ-52% ממניות כיל ועלות ההשקעה שלה נאמדה (באופן גס מאוד) בכ-6.5 מיליארד שקל. שווי חלקה של החברה לישראל בכיל, לפי מחירה של האחרונה אז בשוק, הוערך ב-27 מיליארד שקל (וזה עוד אחרי שחיקה ממחירה בשיא). המשמעות היא שאם העסקה הייתה מתבצעת ואם לפיד היה מתעקש לבצעה, החברה לישראל הייתה רושמת רווח הון אדיר של 20 מיליארד שקל, שהיה אף עשוי להגיע להרבה יותר, בהנחה סבירה למדי שפוטאש הייתה משלמת פרמיה על כיל.
ומה הייתה מקבלת מדינת ישראל? מס רווחי הון בשיעור של 25% על רווח הון של 20-30 מיליארד שקל, מס שנע בין 5 ל-7.5 מיליארד שקל. כמובן, זהו מס תיאורטי, כי מימושו הזה היה תלוי באופן ביצוע העסקה - במזומן (המס מוטל היום) או במניות (המס יידחה עד מימוש מניות פוטאש), וכמובן בעתודות ההפסדים של החברה לישראל ובתכנון המס שלה. בכל מקרה, מדובר על הפסד של מיליארדים.
ומה קורה עכשיו עם שווי כיל? שווייה בבורסה עומד על כ-21-22 מיליארד שקל בלבד, כאשר חלקה של החברה לישראל שווה משהו כמו 11 מיליארד שקל בלבד, לעומת 27 מיליארד בזמן העסקה. כיל איבדה קרוב ל-70% משיא כל הזמנים שלה וכ-60% מאז העסקה. לא רק רשות המסים הפסידה מיליארדים אלא גם ציבור בעלי המניות שלה (לבד מבעלי השליטה), שרובם ישראלים, הפסידו ערך של עשרות מיליארדים. וכל זה בגלל החלטה פופוליסטית אחת - זה פשוט בלתי ייאמן.
4. "יאיר לפיד, באומץ בלתי רגיל, הסתכל בעיניים של ראש הממשלה ושל שטייניץ ושל כולם ומנע את מכירת ים המלח לפוטאש". זו לשון ההודעה שהוציאה בזמנו מפלגת "יש עתיד" כדי להמחיש את גבורתו של לפיד במאבק על ים המלח מול ראש הממשלה. אומץ אמיתי הוא להזמין את עצמך לטלוויזיה, להישיר מבט אל הצופים ולומר: "בגלל החלטה פופוליסטית בזמני כשר אוצר גרמתי הפסד של 7 מיליארד שקל למשק".
eli@globes.co.il