פינוי פצוע / צילום: שחר חזקלביץ, מגן דוד אדום
באמצע פברואר קרס לפתע מנוף שעמד באתר הבנייה של פרויקט "הום אנד סי" ברחוב הנביאים בבת ים. מקריסת המנוף נפצע קשה המנופאי שישב בתוכו באותה עת, אלי שקולניק, שנפל מגובה 60 מטר עם המנוף ובנס נישאר בחיים. עוד שלושה בני אדם נפצעו בינוני וקל, בהם עמי קאופמן ובתו בת התשע שישבו במכוניתם ברחוב כשהעגורן קרס עליהם לפתע.
יותר מחצי שנה חלפה, החקירה כמובן טרם הסתיימה, העבודות באתר התחדשו, אבל עבור שקולניק, רק בן 41, החיים לא חזרו להיות כשהיו, וספק אם אי פעם יחזרו.
הוא עדיין מאושפז בבית החולים, עובר טיפולי פיזיותרפיה קשים וכואבים ("אחרת הרגל שלי תתנוון לגמרי ותהיה בטון"), ובודק איפה יוכל לגור כשישתחרר מבית החולים. בית הוריו הקשישים נמצא בקומה השלישית ללא מעלית, "ואני לא יכול ללכת בכלל".
- איפה תהיה בעוד שנה?
"גם בעוד שנה לא אוכל לדרוך על הרגל. מגיל 18 עבדתי כמנופאי, גם ברוסיה. אין לי מקצוע אחר".
שקולניק היה עובד של חברת כוח אדם. אחרי פציעתו, הוא מספר , "כולם נעלמו. אם הם יבואו לראות מה שלומי, הם מניחים שזה ייחשב שהם מודים במשהו".
רסמי ג'יג'ינו, בן 58, נפצע ביוני האחרון בכפרו דבוריה, וגם הוא עדיין לא חזר לעבודה. "יצקנו חומה בגובה 2.5-3 מטר, הלכתי על פיגום בגובה שני מטר בערך, והמפעיל של משאבת הבטון היה שקוע בטלפון שלו וכתב כל הזמן הודעות.
"במטר האחרון חיכינו כמעט שלושת רבעי שעה עד שהבטון יתייבש. ביקשתי שיזיז את המשאבה הצידה, אבל הוא נתן לחץ והצינור עף ונתן לי מכה בפנים וזרק אותי על האספלט. העבירו אותי לבית חולים רמב"ם מונשם ומורדם במסוק, עם חבלה בראש. נשברה לי היד והיו לי שברים בראש. כמעט נחתכה לי האוזן, אבל חיברו אותה. ברוך השם היום אני מרגיש יותר טוב. עושה פיזיותרפיה".
"העץ של הפיגומים נשבר ונופלים למטה"
שקולניק וג'יג'ינו הם שניים מבין כ-43 עובדי בניין שנפצעו קשה בתאונות בנייה רק מתחילת 2017. עוד לפחות 115 עובדים נפצעו באורח בינוני, ואפשר רק להניח שמספרם של הפצועים קל מגיע למאות. מתחילת השנה נהרגו 24 עובדים בתאונות באתרי בנייה. בשנה שעברה נהרגו 50.
הפציעות הרבות עולות הרבה כסף למשק (ראו מסגרת). הן פוגעות פגיעה עצומה, לעתים בלתי הפיכה, ביכולתם של הפצועים להמשיך לעבוד. רבות מהתאונות עוברות מתחת לרדאר, ואינן מדווחות כלל. רק בשבוע שעבר דווח על מותו של עלי חטיב, שנפצע בדצמבר שעבר קשה בנפילה מפיגום, והיה מאושפז במשך שבעה חודשים עד שמת ביוני השנה. חטיב הותיר שישה ילדים.
"העגורנים שנופלים עושים הרבה רעש, אבל המכה האמיתית היא נפילה מפיגומים", אומר עו"ד ישראל אסל, שמשמש גם יועץ משפטי לפורום למניעת תאונות עבודה. "לא הגיוני שבמדינת ישראל כל כך הרבה אנשים נופלים מפיגומים. בחו"ל בונים פיגומים במשך שבוע ימים, והעובדים שמורים כמו בכלוב. בארץ בונים דגם אחר, שאפשר לבנות אותו מהר תוך כמה שעות, אבל הוא לא שומר על העובד.
"התקינה הישראלית לא מחייבת לעשות משהו מיוחד, אז הקבלנים לוקחים לוח עץ יבש וקושרים בחוט ברזל, ומבחינתם זה בסדר. אבל לא רק שזה לא בטיחותי, זה גם מטעה. לוח העץ נותן לעובד תחושת ביטחון ואז הוא יותר שאנן, ומספיק שהוא מאבד רגע שיווי משקל, העץ נשבר והוא נופל למטה.
"ואם זה לא מספיק, הם גם מוכרים מודעות פרסומת ותולים אותן על הפיגומים. זה מסוכן מאוד כי כשנושבת פתאום רוח, הפרסומת היא כמו מפרש והיא יכולה בקלות להעיף את כל הפיגומים".
"בענף הבניה המון עובדים בשחור"
הפצועים עוברים מסכת ייסורים שהיא לא רק פיזית, אלא גם ביורוקרטית. חלקם מאושפזים לשבועות ארוכים ואז נזקקים לשיקום, וכשהם כבר צריכים לצאת הביתה, כמו במקרה של שקולניק, לא תמיד יש מי שיכול לטפל בהם שם, ולא תמיד הבית מתאים.
"בתאונות דרכים, חוק הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים קבע מנגנון שמאפשר לנפגע לפנות לחברת הביטוח ולקבל פיצוי על החשבון לצרכי מחיה מידיים", מסביר עו"ד אסל. "אבל בתאונות עבודה, אין בפקודת הנזיקין מנגנון שנועד לעזור לעובד בינתיים, עד שהתביעה תתברר. רק במקרים חריגים זה קורה ובינתיים אין לאנשים ממה לחיות. ואלה ברובם לא היו אנשים עשירים עוד קודם.
"בנזקי גוף בתאונות עבודה, אומרים לניזוק למצות את הזכויות שלו בביטוח לאומי. אחרי שנה-שנתיים הוא מגיש תביעה נגד הקבלן והיזם ומנהל העבודה, ואז מתחיל הסיפור של השלכת האחריות מאחד לשני. הקבלן אומר 'אני לא הזמנתי אותו', ובסוף יושבים כל עורכי הדין של חברות הביטוח, משפחה אחת, מחלקים איכשהו את הנזק ונגמר התיק".
אסל מצביע על בעי ה נוספת ששותפים לה גם רבים מהעובדים: "יש המון המון מקרים של אנשים שחותמים בביטוח לאומי ומקבלים אבטלה או נכות, ועובדים בשחור באתרי בנייה. זה קורה המון. איך מזהים אנשים כאלה? כל מי שנפגע בתאונה ביום הראשון לעבודה, רוב הסיכויים שמדובר בבנאדם כזה - המעסיק פשוט דיווח למוסד לביטוח לאומי שהוא התחיל באותו יום של התאונה. נתקלתי בזה הרבה פעמים.
"העבודה בשחור נוחה לעובדים שרוצים לקבל אבטלה או קצבה, ונוחה למעסיקים שלא משלמים עלויות מעביד. בהקשר של המנופאים זו תופעה ידועה. כולם עובדים חצי בשחור. מרוויחים 10,000 שקל אבל בתלוש כתוב 5,000. לכולם זה נוח, אבל המדינה צריכה להתערב בזה".
10%-20% נכות
בענף הבנייה יש גם הרבה תאונות המוגדרות קלות. פציעות שנגרמות מכלים חשמליים כמו דיסק או מסור, חפץ שנפל על יד או על רגל וריסק אותן, ונגמרות ב-10%-20% נכות.
"בדרך כלל נכויות ברמה של עד 30% אלה לא נכויות שמונעות מבנאדם לחזור לעבודה, אבל לא תמיד. יש לי מקרה של עובד שמלגזה לחצה לו על כף הרגל ואח"כ לאט לאט הוא התחיל להרגיש שהוא לא יכול לדרוך עליה. התפתח לו ברגל CRPS, תסמונת כאב אזורי מורכב, והוא קיבל 20% נכות כי הגפה הפכה לא שימושית. יש גם הסתבכויות כאלה. אבל המוסד לביטוח לאומי לא מוכן להכיר בהידרדרות כזו. וחברת הביטוח אומרת שאם המוסד לביטוח לאומי לא מכיר ביותר ב-20%, אז גם היא לא. אבל הוא איבד את היכולת לעבוד ב-100%. זה כבר הגיע לבית משפט מחוזי ועכשיו יעלה לעליון.
"זו דוגמה לייסורים שאפשר לעבור בתיק. בינתיים הוא מקבל כסף רק מביטוח לאומי ורק באופן חלקי ותקוע עם גמלה של 1,000 שקל, אז נתנו לו דירה מעמידר. משפחה יכולה להגיע לעוני בקלות. אלה אנשים עם חשבונות הכי מינימליים גם ככה. אם יש לך חריגה של 200 שקל הבנק לא סולח. זה לא דנקנר, יש הרבה פורעי חוק.
"אלה שפצועים בינוני, להם יש הכי הרבה בעיות. מי שפצוע קל, יכול להמשיך את החיים שלו בדרך כלל. מי שפצוע בינוני ההתנהלות של התיק מכבידה עליו כי אלה תמיד תיקים מרובי צדדים, מרובי טענות לא ראיתי, לא שמעתי, לא ידעתי. והפציעה היא יחסית חמורה - מספיקה כדי להוציא את האנשים האלה ממעגל העבודה".
סלימאן חלאילה, מומחה בטיחות והבעלים של חברת א.ס הנדסת בטיחות, מזכיר בצער: "ההקפדה עולה הרבה כסף. יותר זול לא להקפיד. היום החברות ניגשות למכרזים ובמכרזים מלכתחילה יש בקושי שורה או שתיים בנושא הבטיחות, אבל כדי לקיים את השורה הזו צריך הרבה כסף, וחברה שניגשת למכרז ורוצה להציג הצעה שתזכה, צריכה לחסוך בסעיף הזה. לא יכולים לחסוך במנוף, כי זה עולה איקס, אי אפשר להוריד בתחשיב של הבטון כי ידוע כמה זה עולה. אבל בבטיחות אפשר לחתוך, כי אין לזה מדד קבוע של מחיר. אנחנו, אנשי הבטיחות, נטל על החברה - כי אנחנו לא מכניסים לחברה כסף, אלא מוציאים.
"אחרי שיש תאונות קוראים לנו - אחרי שהוציאו צו בטיחות או שבא מפקח, או שהמזמין לא מוכן להבליג יותר. רק אז נזכרים. אני עובד גם במפעלים וגם בענף הבנייה. ובמפעלים יש יותר הקפדה ויותר תקציב. אולי בגלל שהעובדים אותם עובדים לטווח ארוך. בענף הבנייה זו עבודה דינמית, נכנסים מהר כדי להרוויח ולצאת. העובדים עצמם באים מחו"ל או מהשטחים, או באופן זמני, ומתחלפים מהר. יש הרבה תחרות לזכות בכל פרויקט. מצב של כמעט-תאונה יש כל יום כמעט. מי שיכול להתנער, מתנער מיד".
- יש הבדל בין הענפים השונים בנדל"ן?
"בפרויקטים מסחריים דווקא יותר מקפידים על הבטיחות. בדיור בכלל אין הקפדה, ועובדים הרבה פועלים מהשטחים. מילא שאין להם תרבות בטיחות, אבל מהצד השני גם החברות והיזמים לא אכפת להם כלל".
עו"ד חאלד דוחי מעמותת קו לעובד: "מה המטרה של המדינה? הרי בסופו של דבר זה כסף, ולדאוג לבטיחות זה פחות כסף מלדאוג לפצועים. זה כמו רפואה מונעת. זה עוד יותר קל למדינה אם הכסף לא צריך לצאת מהקופה שלה. עכשיו הם סוגרים את האתר רק כשמת מישהו או נפצע קשה, ולא תמיד בכלל סוגרים".
יש לו גם הצעה למנגנון שיגביר לדעתו את הבטיחות: "היום יש 18 פקחים, וצריכים להיות 200-300. המדינה צריכה לגבות על כל אתר X שקלים על עלויות של פקח. כדי שיהיו יותר פקחים. כמו שמשלמים על חידוש רישיון הרכב, וכללו בתוך זה את הרדיו, אפשר בכל היתר לפרויקט בנייה מסוים, להכניס עלות של פקח. אפשר בחישוב פרופורציונלי למטר. קל למצוא את הנוסחה, צריך רק יוזמה. כשיהיו 180 פקחים תהיה עין על כל האתרים".
"בסוף מי שמשלם זו המשפחה של מי שנפל ונפצע. אבל יש יותר תאונות עבודה מכפי שאנחנו חושבים. יש הרבה שאפילו לא שומעים עליהן. גם פגיעה של מישהו שדרך על מסמר ונפצע עלולה להשבית עובד כמעט לחודש ימים".
- ומה לגבי אחריות העובדים עצמם?
"אולי העובד רשלן בזה שלא שם על הראש קסדה, או בא בנעלי עבודה, אבל עובד שמגיע ככה לעבודה, תחזיר אותו הביתה. אני מבטיח לך שלמחרת יבוא עם נעליים כמו טנק. תפטר עובד שעלה לא קשור - כל העובדים האחרים יקשרו למחרת. אם יסגרו את האתר, האתר יתיישר.
"כמו שהם התרגלו לאי אכיפה, והתרגלו לזה שהתאונות לא מעניינות אף אחד, אני מקווה שזה יוכל להשתפר. אני אישית לא אופטימי".
עו"ד דוחי סבור שהמספר האמיתי של הפצועים גבוה בהרבה ממה שמדווח. "כמעט כל יום נפצעים בין אחד לעשרה עובדים בכל מיני תאונות עבודה. אנחנו שומעים רק על הקשות".
לדבריו, הסיבה לכך קשורה למצב הבטיחות הירוד באתרי הבנייה: "עניין הבטיחות הוא קטסטרופלי. כמעט בכל אתר יש הפרות ואי ציות לחוק. אני חושב שהחברות צריכות לדאוג לבטיחות בעבודה בלי הצגות. כאילו יש ניידת ומרצים לעובדים בניידת. מה זה השטויות האלה? בפועל בגלל שמי שנפגע הם פלסטינים מהשטחים או פלסטינים ישראלים או עובדים זרים, לאף אחד לא אכפת. זו האמת. אם היו נפגעים יהודים בתאונות עבודה, לא אחד פה ושם, אלא רבים, היו בודקים את זה. כשיהודי נהרג בודקים את זה הרבה יותר לעומק".
דוחי מאיר נקודה בעייתית נוספת: "בפציעות הקשות עוד מטפלים. כשבנאדם נפצע קל והפסיד עשרה ימי עבודה, הרבה פעמים הוא לא מגיש תביעה אלא פשוט מפסיד את הכסף".
ג'יג'ינו: "אני קבלן, ולדעתי צריך לקחת כל בנאדם שעובד בבניין, במשאבת בטון, לא משנה מה, וללמד אותו: אל תיגע בטלפון. כמו בנהיגה. כשמתקשרים אלי אני לא עונה. אשתי מחפשת אותי, אחרי היציקה אני חוזר אליה ושואל מה היא צריכה. צריך לשים לב לכל דבר. אני אוהב לעבוד מסודר. בסוף כל יום אני נותן לפועלים לנקות את הבניין משאריות, כדי שמי שנכנס למחרת לא יקבל מכה וידרוך על חתיכת עץ או חתיכת בלוק. אני מסביר לפועלים שבאים עוד אנשים - בעל הבית בא לראות את התקדמות העבודה, המהנדס בא.
"אבל צריך שכל השרשרת תקפיד על הבטיחות. אלה כלים רציניים, דברים מסוכנים, זה לא צחוק. צריך דוח על מי שמשתמש בטלפון בעבודה, כמו שנותנים בנהיגה. אבל אין מי שייתן את זה".
הוא סבור גם שחלק מבעיות הבטיחות קשורות ללחץ הגדול שבו נתונים הקבלנים והפועלים. "צריך מאוד להקפיד על הבטיחות. לעבוד רגוע, לא בלחץ. יש הרבה אתרים שמלחיצים את הפועלים וזה גורם לפגיעות קשות. מה שמלחיץ קבלנים זה המחירים היום. יש תחרות על המחירים והקבלן רוצה לגמור כמה שיותר וגם נותנים מחיר נמוך. התחרות הזו מסכנת את הפועלים עצמם. יציקה שצריכה שעה וחצי, תיקח בחשבון שעתיים-שעתיים וחצי. גם כאן זה כמו בנהיגה".
"נזק רוחבי לכל המשק"
נוסף לכאב לפצוע, לטראומה, לאובדן היכולת להשתכר ולאובדן ימי העבודה גם של בני המשפחה הנמצאים מסביב לשעון בבית החולים, התאונות עולות הרבה כסף למשק.
מבין תאונות העבודה, תאונות הבניין הן השכיחות ביותר. לפי הדו"ח השנתי של משרד העבודה והרווחה והביטוח הלאומי, תאונות הבניין יקרות יותר למשק: ראשית, מספר הפצועים בבניין גבוה מזה של העובדים בתעשייה: 7.71 לכל אלף עובדים בבניין מקבלים דמי פגיעה, לעומת 4.04 לכל אלף עובדים בתעשייה.
גם בשיעור ההרוגים המצב בענף הבנייה גרוע בהרבה: 12.36 הרוגים לכל 100 אלף עובדים בבניין (בממוצע לשנה בשנים 2012-2016), לעומת 3.15 לכל 100 אלף מועסקים בתעשייה.
הפיצוי הממוצע לעובד בתחום הבניין עומד על 6,680 שקל, גבוה משמעותית מאשר הפיצוי לעובד בתעשייה, שעומד על 4,946 שקל.
בשנת 2016 שילם המוסד לביטוח לאומי כ-4.5 מיליארד שקל בגין תאונות עבודה, זוהי עלייה מצטברת שנתית של 28% בשנים 2012-2016. במוסד לביטוח לאומי לא מציינים כמה מתוך זה הולך לפיצוי נפגעי תאונות בניין, אבל כיוון שתאונות בניין היוו 63% מהתאונות הקטלניות, אפשר להניח שתאונות בנייה אחראיות לקרוב לשני שליש מתשלום דמי הפגיעה בעובדים, או כ-3 מיליארד שקל בקירוב.
"זה גם עומס על הקופה הציבורית", אומר אסל. "ניקח דוגמא שבה אני עובד והמעסיק שלי רשלן, נניח הקים פיגום לא תקני, ואני נפלתי. אני זכאי לפיצויים מהמוסד לביטוח לאומי, ויכול לתבוע גם את המעסיק. המוסד לביטוח לאומי משלם לניזוק, אבל לא חוזרים אליו הכספים מהמעסיק, כי ביטוח לאומי הוא הביטוח של המעסיק.
"אם זה היה מקרה אחר, לדוגמה קבלן פיגומים (צד ג') שבנה לא תקין ולא המעסיק, המוסד לביטוח לאומי כן תובע את המעסיק ומקבל את הכסף חזרה. בסוף, התאונות גורמות לנזק רוחבי לכל המשק, כי משקיעים זמן ברפואה ובשיקום. מערכות שלמות עובדות סביב הנפגעים אלה".
כשהפצוע פלסטיני: "חזרה פנימה לשטחים על לוח דיקט"
כ-50 אלף פועלים פלסטינאים עובדים בענף הבינוי, לפי נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והם מהווים כשליש מהפועלים בענף (עוד כ-13 אלף הם זרים). לדברי פעילים בתחום, מקומם לא נפקד כמובן מרשימת הנפגעים בתאונות, אולם הם מתקשים עוד יותר לקבל טיפול ופיצוי במקרה של פציעה, בעיקר אם מדובר בעובדים ללא היתר.
סלימאן חלאילה, מומחה בטיחות ובעלי א.ס הנדסת בטיחות, מציין כי "אם אין לעובד אישור כניסה והמעסיק לא מוציא לו תלוש, אם קורה לו משהו מעבירים אותו חזרה פנימה לשטחים על לוח דיקט. הקבלן נותן לו 2,000 שקל ביד, ולא מכיר אותו יותר. זה קרה הרבה".
עו"ד חאלד דוחי מעמותת קו לעובד: "במקרה של עובדים פלסטינים שעובדים ללא היתר, כמעט תמיד המעסיקים מתחמקים מהצהרת מעסיק הדרושה לביטוח לאומי כדי לקבל פיצוי, כי זה חושף אותם לעבירה של העסקת עובד ללא היתר. למד"א יש הוראה שברגע שיש תאונת עבודה של עובד פלסטינאי, הם צריכים לנסות לתאם עם מד"א בשטחים ולהעביר את העובד למעברים, שיחכו לו שם והוא יאושפז בבי"ח פלסטיני. אלה ההוראות מתחת לשולחן. בהדרכות שאנחנו מעבירים לעובדים אנחנו אומרים להם לא להסכים לזה - אם הפציעה בתוך הקו הירוק, הם צריכים להתפנות לבית חולים ישראלי. אחרת קשה מאוד להוכיח לביטוח לאומי שהיתה תאונת עבודה.
"היו גם מקרים שבהם המעסיק עצמו דאג ללוות את העובד לבי"ח בישראל. וכיוון מי שרושם את העובד במיון זה המעסיק, והוא לא רושם שזו פציעה בתאונת עבודה, ומכיוון שביטוח הלאומי כפוף לרישומים של בי"ח, לא כתוב שזו תאונת עבודה. אנחנו נתקלים בהרבה מקרים כאלה ויש הרבה שלא מגיעים אלינו.
"בעיה אחרת שאנחנו מתמודדים איתה היא החזרעל הטיפולים הרפואיים. כשפצוע מטופל במחלקות שונות בשטחים ואז מביא קבלות ומבקש החזרים, בדרך כלל לא יחזירו לו הכל. רוב המסמכים הם בערבית ומתחילים להתווכח, ובסוף העובד יקבל חצי ממה שמגיע לו. אותו דבר קורה עם אישורי מחלה. אם העובד מבקש אישור מחלה ויש לו אישורים, ביטוח לאומי משלם. אם הרופא שכח, או שהעובד לא ביקש, לא יתנו לו. אם מציגים אישור רטרואקטיבי ביטוח לאומי מקשה מאוד.
"אנחנו התחלנו להגיע למעברים בשלוש בבוקר כדי לעשות הסברה לעובדים ולפגוש כמה שיותר מהם".