משה גפני / צילום: אריק סולטן
ח"כ משה גפני | פורטפוליו
גיל: 65; תפקיד: יו"ר ועדת הכספים ויו"ר דגל התורה
אני: רוצה להשפיע, חייב לדבר ולהתווכח. מרגיש שהתפקיד שלי, כאדם דתי, הוא לעזור לאחרים ולכן אני משתדל כמיטב יכולתי לא להיות סקטוריאלי.
משפחה: אבא, אליהו, איש עדין נפש ואדם ישר כסרגל, עלה לארץ לפני המלחמה לבד מעיירה בליטא שלא היו בה כמעט יהודים, הגיע לתל אביב ובה פגש את אמא ברכה, בלבוסטע אמיתית, שעלתה גם היא לבד. הם התחתנו, התיישבו בעיר ורוב אלה שנשארו מאחור נספו בשואה. אבא ידע להתבטא היטב והרב קרליץ, שמיעט לדבר, זיהה את הכישרון שלו ומינה אותו להיות הדובר שלו ומי שנאם בשמו.
ילדות: רחוב רש"י בתל אביב, בלב אוכלוסייה חילונית. היינו חמישה ילדים, אחותי היחידה נפטרה לפני כמה שנים. למדתי בחינוך העצמאי את כל המקצועות ומגיל מאוד צעיר היה לי צורך לדבר ולהתווכח. מאחר שהייתי צנום ונמוך, בגיל שמונה העמדתי ארגז בחוף גבול החוף הנפרד, וניהלתי ויכוחים ערים עם חילונים. למדתי בישיבות הגבוהות סלבודקא וגרונדא, הייתי תלמיד טוב מאוד ואחרי החתונה עם חנה, עברתי אחריה לאופקים.
כשאהיה גדול: רציתי ללמוד תורה. הייתי תלמיד טוב מאוד. היעד שלי היה להפיץ תורה ואחר כך חיים ציבוריים. לא לעשות כסף ולא להיות איש עסקים.
חנה: רעייתי. סגנית מנהלת בסמינר לבנות בבני ברק, אישה חכמה מאוד, שלאורך כל הקריירה הייתה זו שדחפה אותי קדימה. אנחנו אנשים שלא צורכים הרבה, לא נוסעים לחו"ל, לא יוצאים לחופשות, לא אוכלים במסעדות, חיים מאוד בצניעות. יש לנו דירה אחת בבני ברק ולא כדאי לך להיכנס לחדר השינה כי הוא דולף. יש לנו שלושה ילדים. רצינו עוד וכשהלכנו לבקש היתר לטיפולי פוריות, הרב שך אמר לנו שיש לברך על מה שיש.
משברים: היו כאלה במהלך השנים וצלחתי אותם בזכות חנה. החיים הציבוריים הם כפויי טובה, בעיקר אם אתה מצליח. לאחר שהקמתי את "דגל התורה", תוך מאבקים קשים ועבודה מסביב לשעון, הייתה הרוטציה ונאלצתי לעזוב את הכנסת. באתי לחנה ואמרתי, זהו, חוזרים לאופקים. היא הסתכלה עליי, ואף על פי שמאוד רצתה לחזור לשם היא אמרה, לך לרב שך ותשאל אותו מה לעשות. שמעתי בקולה והרב שך מינה אותי למזכ"ל התנועה.
מחיר: כשאבא פוליטיקאי הילדים סובלים כי הוא לא נוכח ועובד כל הזמן, ומהצד השני זו גאווה בשבילם. אף אחד מהילדים לא הלך בדרכי, ולא הכנסתי אותם לזה במכוון, כי אף אחד לא היה עומד בלחצים שבהם נאלצתי ואני נאלץ לעמוד.
אופקים: עברתי לשם בעקבות חנה, שמונתה למנהלת בית ספר, מתוך רצון אידיאולוגי לחיות בפריפריה, ואהבנו כל רגע. לימדתי בישיבה, הייתי ראש כולל ובמשך כמעט עשור הייתי חבר במועצת העיר. אין בית באופקים שבו לא ביקרנו, היינו חברים של כולם, השתתפנו בשמחות ובאבל. גם כשהייתי במועצת אופקים לא דיברתי על ענייני דת וחרדים, אלא עסקתי בסוגיות חברתיות וזה מלווה אותי עד היום.
המעבר לבני ברק: אי אפשר היה להקים מפלגה חרדית נוספת על ש"ס מאפס, להילחם בכל העולם ולגור באופקים, כי התקשורת והכבישים לא אפשרו את זה. אשתי לא אהבה את המעבר הזה והיא לא סולחת לי, כי במרכז הארץ כל אחד בביתו והדלתות סגורות. הילדים, שהיו עוד קטנים, נאלצו להסתגל לזה. התקדמתי במפלגה ובכנסת במהירות יחסית, הייתי יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה, יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה, וסגן שר הדתות, ועדיין אני רואה בזה שליחות שתסתיים יום אחד.
ועדת הכספים: לא מרגיש שזה הייעוד שלי. אני עושה את העבודה ברצינות כמו שעשיתי כיו"ר ועדת הפנים, לומד הרבה ואני אוהב ללמוד, ויש לי יועצת משפטית טובה שעוזרת לי. הטענות נגדנו, כאילו יהדות התורה מתעקשת על ניהול הוועדה בגלל הכסף, הן לא נכונות. מבחינתי, ועדת הכספים עוסקת בכל הנושאים ומצד שני אין לי את מנעמי השלטון.
שר: לא יכול להתמנות לתפקיד כי אין לנו היתר להיות שרים ואולי הוא יינתן בעתיד, לא יודע. פנו אליי כמה פעמים גם בקדנציה הנוכחית להתמנות לסגן שר במעמד שר וסירבתי, כי יותר מעניין אותי להיות בצומת שבו מתקבלות ההחלטות החשובות.
נתניהו: אני לא מכיר את כל נתוני ופרטי החקירות שהוא מעורב בהן, אבל נראה לי שמחפשים אותו מתחת לאדמה. אי-אפשר להפיל אותו כי אין לו מתחרים. השאלה אם החקירות האלה הופכות אותו לבלתי כשיר, ואני לא חושב כך ולא מקבל את המכרזים שמוציאים כדי להביא עדי מדינה. אני לא חי כמוהו ולא מתנהג כמוהו, אבל אני לא בעד להפיל ראש ממשלה בחקירות, אלא אם כן יש משהו איום ונורא.
גיוס תלמידי ישיבות: ויכוח שניצת מאז שהפכנו לעם. לתפיסתי, בלי לומדי תורה אין קיום לעם היהודי. אנחנו במדינה מודרנית וצריך להיות שוויון בפני החוק, אבל מי מחוקק את החוק? מי מחליט? בית המשפט או נבחרי הציבור? ובפסיקה הזו בית המשפט שגה. הכי הכעיס אותי השופט רובינשטיין, שמסיט את ההלכה לפי רצונו. חילונים בטוחים שהוא תלמיד חכם שמביא את הפסיקה מהצד ההלכתי, ולא היא. הפסיקה שלו נובעת מעיוות מחשבתי פרטי שלו.
כשרות: הפסיקה בעניינה היא התחכמות, אנחנו דוחים את העתירה, אבל מתירים לארגונים ובקבוצות לעשות כשרות משלהם. בזמנו הצעתי חוק שיהיה גוף עצמאי שיפוקח על-ידי הרבנות וייתן כשרויות, כי לא בריא שכשרות מתקבלת תמורת תשלום ישיר.
שבת: אפשר לסגור ערים שלמות בימי חול למירוצים למיניהם, אבל חייבים לעבוד ברכבת בשבת? ואני לא מדבר על מקרים של פיקוח נפש.
נשים: היחס לנשים חרדיות בשוק העבודה נורא, והן מקבלות שכר נמוך יחסית לאחרים ותנאים קשים יותר, אף על פי שהן יותר מסורות ומחויבות למעסיק. התקשרה אליי אישה חרדית להתייעץ, סיפרה שהייתה לה בעיה בבית ולכן דיברה בטלפון חצי שעה תוך כדי עבודה ורצתה שינכו לה את זה מהשכר. מה עם השתלבות ברשימה שלנו? הנשים החרדיות לא רוצות ללכת לכנסת, כי הן ברמה גבוהה יותר.
רפורמים: אני יושב ומנהל דיונים על כולם, עם אנשים מכל הסוגים והמגזרים, אבל אם ישבו בדיון שבו אני משתתף רפורמים או קונסרבטיבים, אני יוצא החוצה, כי הם מתנגדים לכל מה שאני מאמין בו כיהודי. אנחנו בנויים על ספר חוקים, התורה הקדושה, והם כופרים בה.
פנאי: יש לי רק בשבת ואז אני יושב עם הילדים והנכדים. אמרתי לא מזמן לחבר חילוני שאני לא מבין איך אתם חיים בלי שבת, כי זה עוצר לי את המירוץ, נותן לי אתנחתא לקרוא ספרים וכן, אני קורא גם דברים שאינם כתבי קודש.
תפיסת עתיד: אני מוצא את עצמי חושב הרבה על העתיד. וכמו שזה נראה לי כרגע, כשאסיים את השליחות שהטיל עליי הרב, אחזור ללמוד, זה הדבר החשוב באמת.