ים המלח. בין המתמודדות, חברה לבנונית שניגשה למכרז יחד עם ויאוליה הבינלאומית / צילום: תמר מצפי
שנת 2030 זה מחר בצהריים. הזמן רץ, המלאכה מרובה והשלטון מנמנם. דחיינות, בריחה מהכרעות, אינטרסים אישיים ומריחת מימוש - מאפיינים את ממשלות ישראל עשרות בשנים.
חוק משק החשמל נחקק ב-1996. "מטרתו של חוק זה היא להסדיר את הפעילות במשק החשמל לטובת הציבור, וזאת תוך הבטחת אמינות, זמינות, איכות, יעילות, והכול תוך יצירת תנאים לתחרות ומזעור עלויות". 21 שנים עברו מאז. אפס ביצוע.
עשרות שנים רואים במכון התקנים אבן נגף לתחרות ולהורדת מחירים, גורם כבד ויקר שמכוון לטובת העסקנות התעשייתית. החלטות על "רפורמה" העבירו כל הממשלות ב-20 השנים האחרונות, גם הנוכחית, ובכל פעם הייתה סיבה "טובה" למרוח את ביצועה. ובאמצע ספטמבר 2017 יצאה ועדת הכלכלה בהודעה: הרפורמה במכון התקנים שהייתה אמורה להיכנס לתוקף באוקטובר הקרוב נדחית לינואר 2018, "בגלל בעיות בהקמת מערכת המחשוב".
ב-2003, חוקק חוק הרפורמה בנמלי ישראל, וב-2005 הכריז האוצר על תחילת מימוש "הרפורמה החשובה ביותר ומהגדולות בתולדות המדינה" שלכבודה הולבנו כל חריגות השכר המופלגות בעלות רב-שנתית של מיליארדי שקלים, ואלפי עובדי הנמלים קיבלו 50 אלף שקל במזומן כ"דמי הסכמה". ב-2014 מצא מבקר המדינה שהרפורמה נכשלה.
מאז, מונופול הים כל כך עושק ומגוחך, וכוח הממשלה להתמודד מול איגודי עובדי הנמל כל כך עלוב ואינטרסנטי עד כדי כך ששר התחבורה הגה פתרון עוקף והוציא מכרז לבניית עוד שני נמלים. כך קורה שבישראל הזערורית יהיו בקרוב חמישה נמלי ים: חיפה, אשדוד, מספנות ישראל, נמל המפרץ ונמל הדרום. כמה מהם עוד יהיו מיותרים.
ברשות השידור דיברו 20 שנה על עובדים מובטלים, משכורות עתק, בזבוז כספי ציבור, ציוד יקר במחסנים וועדים שמקפידים על הפסקת תה גם באמצע אירוע גדול, הכול בעבור רייטינג אפסי לערוץ 1. כמה וכמה רפורמות הוכרזו, אבל במקום להעביר אחת מהן - על אפם ועל חמתם של העובדים הדשנים וחבריהם שיצאו לרחובות - החליטו הפוליטיקאים והפקידים הבכירים לסגור את "הרשות" ולפתוח "תאגיד".
המימון הממשלתי לא השתנה, עודף מועסקים שלא יעיל להעסיקם (שאם בעל בית היה צריך לשלם מכיסו - לא היה מגייס אותם) מתחיל להתפתח - וזו רק ההתחלה.
בפברואר 2011 פוצץ הצינור שהוביל גז טבעי ממצרים לישראל. ומאותו רגע היה ברור שבישראל מתקיים מונופול גז חזק ומתעצם בשליטת יצחק תשובה ונובל אנרג'י. האוצר אמר אז שלא בוער לטפל במונופול ששולט ב-100% מהגז, רשות החשמל אמרה שזו לא עבודה שלה, והממונה על ההגבלים התמהמה, גיבש פתרון, והתחרט עליו.
כך קרה שרק במאי 2016, לאחר חמש שנים תמימות, אושר "מתווה הגז" - אבל המונופול כבר היה כבד ומבוסס, והמשק נתקע עם גז יקר ומערכת לא מספקת.
2030 היא שנת סיום הזיכיון שמסרה המדינה לידי כיל, שבשליטת החברה לישראל ועידן עופר, להפקה וייצור מחצבים בים המלח. מדובר בים מלח אחד, יחיד ומיוחד בעולם, בתאגיד ענק, בשרשרת מורכבת של מפעלי ייצור, במעסיק הכי גדול בנגב, בנכס יקר ונדיר שהממשלה אמורה לשמור עליו כמו הייתה דירקטוריון עבור הבעלים - הציבור.
במדינה שדואגת לעצמה, החלטות כבדות שכאלה - הנוגעות לעתיד העסק, להשקעות הכבדות שהוא נדרש להן, לשמירת אינטרס הציבור בניסוח חדש ויעיל של "מניית זהב", לפרסום מכרז בינלאומי על הזיכיון הבא - מתקבלות בזמן. הרבה שנים לפני תום הזיכיון. אבל בישראל גוררים רגליים.
בתחילת 2014 אושרו המלצות ששינסקי 2, כולל הקמת צוות ממשלתי לגיבוש "הסדר נכסים" בין המדינה לכיל לקראת סיום הזיכיון. הצוות, כך נקבע, יגבש ממצאיו עד תחילת 2015, אבל הוא מסר את המסמכים לאוצר רק בתחילת 2017 - וזה קבר אותם עמוק בכספת.
במקביל, מינה השר כחלון צוות בכיר בנושא פעולות הממשלה לקראת תום תקופת זיכיון ים המלח. זה היה באוגוסט 2015 וכבר הגיע ספטמבר 2017 - ואף מילה עוד לא יצאה מ"הצוות".
כל רגע, כל יום, כל שנה של עיכוב מעלה חשד שהסחבת מתוכננת, מכוונת, ומשמעותה אחת: נגיע לרגע אחרי האחרון ו"נאלץ" להשאיר את הזיכיון בידיים של עידן עופר. בלי מניית זהב חדשה, בלי לדאוג לעתיד הגוסס של ים המלח, בלי לחשוב על עתיד המלונות באוצר הטבע המדהים הזה, בלי לדאוג לתמלוגים נאותים לציבור.
במצב הטוב זה נובע מאדישות ומחוסר רצון להחליט; במצב הרע - ממקבלי החלטות אינטרסנטיים הדואגים לעצמם ולחבריהם.