מאחר שגם ב-2030 לא נהיה במונדיאל, ומאחר שבחודש האחרון זכינו לראות איך הנבחרות התחרותיות בענפים הפופולריים שלנו - כדורגל, כדורסל וטניס - מגרדות את התחתית, ומאחר שאין לספורט הישראלי שום מנוף לסחוט תקציבים ראויים כדי לשפר את המצב - אפשר להיות רגועים בדבר אחד: יותר גרוע לא יכול להיות.
ובכל זאת, אנחנו כאן באווירה אופטימית של חג ו-13 שנים מהיום הם בכל זאת זמן שאפשר לתקן, אז גם לספורט יש תקווה (קלושה).
1. המטרה הראשונה שחייבת להיות מסומנת, עוד לפני הישגים במשחקים אולימפיים או בטורנירים, היא הדבר הבסיסי ביותר לקיום ספורט ברמה הלאומית - הגדלת כמות הספורטאים הפעילים. בישראל, נכון לשנת 2016, רשומים 96,260 ספורטאים פעילים בענפים תחרותיים שמהווים 1.1% בלבד מכלל אוכלוסיית המדינה. בהשוואה למדינות אחרות, לא רק שמדובר בבסיס צר מאוד לפירמידה, אלא שקיימים ציבורים שלמים שלא פעילים כמו חרדים, ויותר מדאיג - נשים. רק 20% מכלל הספורטאים בישראל הן נשים. לא רק הפירמידה צרה, אלא גם הבחירה בסוג הפעילות: למעלה ממחצית מכלל הספורטאים (51,532) בישראל עושים זאת בשני ענפים בלבד: כדורגל וכדורסל. אם מסתכלים על תרבות הפנאי והתנועה של הילדים (סמארטפונים, אקס בוקס, אופניים חשמליים וכו'), ייתכן שעוד נתגעגע למספרים הגרועים הנוכחיים.
המדינה מנסה מזה מספר שנים לבצע תיקון די אגרסיבי במונחים של כסף בטיפול בבסיס הפירמידה, באמצעות פרויקטים שטרם נראו כאן בהיקף הכספי: קרוב ל-100 מיליון שקל ל"אתנה", הפרויקט הלאומי לקידום ספורט נשים; כ-370 מיליון שקל לפרויקט "פרחי ספורט" להגדלת כמות הקבוצות והילדים הפעילים במספר ענפי ספורט. אבל לא בטוח שסדרי העדיפויות נכונים. חלוקת כספי הטוטו, המשאב העיקרי לקיום הספורט בישראל, עדיין מופנה כמעט כולו לאגודות ולאיגודים ומכוון יותר לשפיץ ופחות לבסיס. אם לוקחים בחשבון שחלק מהאגודות גם נהנות מכספים שהן מייצרות בעצמן (זכויות שידור, מכירת כרטיסים, כספים שמוזרמים על-ידי בעלים, סבסוד של עיריות לשימוש במתקנים) - הרי שהפער בין מימון ספורט תחרותי לבין בסיס הפירמידה הוא עצום. ובמשפט אחד: בואו ניתן פחות לערן זהבים ויותר כדי להוציא ילדים מהבית. בסוף, מתישהו, זה ישתלם.
2. כסף, מאיפה מביאים אותו? המדינה מעניקה תקציב אפסי לספורט בישראל - כ-130 מיליון שקל - פחות מעלות שנתית של הח"כים. זה אפילו לא סכום מעליב. כדי לבצע תיקון נשענת המדינה על כספי הטוטו לספורט העומדים על כ-580 מיליון שקל בשנה. ביחד עם הסכום הזה המדינה משקיעה מתקציבה כ-90 שקל בשנה בכל אזרח בספורט. שלוש וחצי מנות חומוס. עם זה לא מגיעים לכלום.
הגיע הזמן לפרק את המונופול של הטוטו בתחום ההימורים בישראל. גם אם לא נעים לשמוע את זה, הימורים הם המנוע העיקרי של תעשיית הספורט בכל העולם וגורם מימון מאוד מרכזי שלה. הזיכיון שהעניקה המדינה לטוטו בישראל חוסם במשך שנים גישה של כל חברת הימורים אחרת לפעילות, ומונע כניסה של כסף גדול במיסוי, במתן חסויות לקבוצות ספורט. הרגולציה האחרונה שהפעיל שר האוצר כחלון על שוק ההימורים בישראל, בסך הכול מפנה את המהמרים למקומות אחרים כדוגמת הימורים לא חוקיים ופעילות בשוק המטבעות הווירטואליים הסוער והתנודתי.
הטוטו יכול להמשיך ולפעול ולהיות הגורם מספר 1 במימון תשתיות וספורט, ולצדו יפעלו חברות פרטיות בתנאים שתקבע המדינה - מיסוי גבוה יותר, התחייבות להשקעה של אחוז מסוים מהרווח בקרן לפעילות ספורט עממית. לא חסרים רעיונות. ככה המדינה תרוויח פעמיים: חיסול סופי של ההימורים הלא חוקיים, ועוד כסף לספורט. אי-אפשר גם לא לתת כסף לספורט וגם להפעיל רגולציות על גבי רגולציות שיימנעו כניסה של כסף מבחוץ.
3. למדינה יש אינטרס לשמור על הביטחון שלה. יש לה אינטרס לתמוך בשכבות חלשות. החינוך הוא כמובן חשוב מאין כמותו. תרבות ומורשת הם אבני יסוד. כשזה מגיע לספורט, נראה שמערכות פוליטיות ופרטיות בישראל עדיין מחזיקות בגישה שמדובר במותרות. שספורט הוא בסך הכול ספורט. אין טעם אפילו להזכיר את כמות המחקרים העוסקים בקשר שבין ספורט לבריאות פיזית, בריאות נפשית, אזרחות טובה יותר, גורם המייצר שייכות, ייצור גאווה לאומית (תבדקו את ה-Feel אחרי זכייה של ישראלי במדליה אולימפית), רצון לתרום לקהילה, והקשר הברור בין השקעת המדינה בבריאות לבין חוסר בפעילות ספורטיבית.
הכל ידוע וברור. אבל עד שלא נבין ונפנים את זה, ובמקביל נמשיך להעמיד את הספורט במקום האחרון בסדרי העדיפויות התקציביים וההכרתיים, שהמערכת תמשיך להיסחט בפני מגזרים שטובתם מעל המערכת - אז נמשיך לראות את העולם עובר אותנו בעוד סיבוב. נמשיך לרוץ לאט יותר, להיות שמנים יותר, בריאים פחות, ונפגש כאן ב-2030 כדי לדבר על 2050.
