טראמפ וטילרסון / צילום: רויטרס
אחת הקלישאות השחוקות והבדוקות של הנשיאות האמריקאית נולדה בשנים הראשונות של המאה ה-20. המיילד היה טדי רוזוולט, הנשיא ה-26 של ארה"ב, שהיסטוריונים מתארים כמייסד "הנשיאות המודרנית". קודמיו היו שייכים לעידן אחר, מרוסן וצנוע; בימי קודמיו ארה"ב התחילה להתדפק על שערי העולם החיצון, אבל עדיין לא הייתה מעצמה גדולה.
רוזוולט היה אולי האיש המעניין ביותר, המקורי ביותר והנועז ביותר שישב אי פעם בבית הלבן (והנה ידיעה משמחת שהגיעה זה עתה: ליאונרדו דיקאפריו עומד לשחק את טדי ר. בסרט על חייו, שיביים מרטין סקורסזה. ראו http://tinyurl.com/dicaprio-teddyr). טדי, דודנו הרחוק של פרנקלין רוזוולט, הנשיא ה-32, היטיב להבין את מקור הכוח החשוב ביותר של הנשיא. הוא לא נבע מסמכויותיו החוקתיות, אלא מן המיקרופון. כמובן, בימי טדי ר. עדיין לא המציאו את המיקרופון או את המגאפון. הוא דיבר אפוא לא על המיקרופון בתור שכזה, אלא על "בימת הדרשנים", תרגום חופשי למדי ל-bully pulpit.
רוצה לומר, העניין בנשיא - במיוחד בנשיא טדי - הגיע לשיעורים כאלה, שכל מלה היוצאת מפיו הפכה לרעם מתגלגל. זה היה עוד לפני הטלוויזיה. זה היה לפני הרדיו. רק עיתונות כתובה האזינה לו וכתבה. אבל זה הספיק. הנשיא היה הדרשן הלאומי, ובדרשותיו הוא היה מעצב את סדר היום של אמריקה. הוא העניק השראה, הוא כיוון, הוא הנחה. הנשיאים המצליחים ביותר מאז טדי ר. היו אלה שהתייצבו על בימת הדרשן.
אוסף תכונותיו והרגליו
הימים האחרונים בנשיאותו של דונלד טראמפ המחישו את המידה שבה הנשיא ה-47 של ארה"ב איבד את השליטה על סדר היום. יום אחר יום, הוא ושריו שמטו את הקרקע מתחת לרגליהם שלהם.
לא זו בלבד שהם לא הצליחו למקד את תשומת הלב בסדר יומו של הממשל, אלא הם עוררו את הרושם שהם מנסים להסיח את הדעת מסדר היום.
כמובן, שטות תהיה להניח איזושהי הנחה רצינית על מעמדו הפוליטי של הנשיא, השפעתו על מפלגתו, הפופולריות שלו, או סיכוייו לחזור ולהיבחר בעוד שלוש שנים וחודש. לא בזה העניין.
העניין הוא המחיר שהנשיא משלם על חוסר ניסיונו הפוליטי, על כושר הריכוז המוגבל שלו, על נטייתו לשמור טינה ולהשיב מלחמה. אוסף תכונותיו והרגליו לא היו לו לרועץ במערכת הבחירות, על אף הציפיות והתחזיות. אבל הן בהחלט לרועץ כאשר נשיא צריך להקדיש את זמנו ואת תשומת לבו לפרטים של מדיניות ושל חקיקה.
אנחנו עומדים עכשיו בחודש התשיעי של נשיאות טראמפ. הציפיות הדרמטיות לא עלו יפה. הרפובליקאים בקונגרס ניסו שלוש פעמים לבטל את רפורמות הבריאות של ברק אובמה. טראמפ הכריז שהרפורמות הן "אסון", והן מתמוטטות והולכות. הוא השקיע הון פוליטי עצום בביטולן, אבל לא עמד לו כוחו לכופף די מרפקים במפלגתו.
הניסיון השלישי לבטל את הביטוח של אובמה עתה זה הסתיים בפחי נפש. לרפובליקאים חסר קול אחד ויחיד בסנאט. טראמפ היה להוט לעבור לפרק הבא: רפורמת מס, שנועדה לקצץ באופן דרסטי את המסים על חברות, כדי "ליצור מקומות עבודה". זו חקיקה מסובכת, והיא מצריכה תמיכה כלשהי מצד האופוזיציה הדמוקרטית בקונגרס (גם מסיבות נוהליות, כדי להשיג רוב מיוחס בסנאט; גם מסיבות פוליטיות, כי קל הרבה יותר לשווק יוזמת חקיקה, שיש לה "תמיכה דו-מפלגתית").
במקום לשדל ולפתות, הנשיא, המתפאר תדירות שהוא "אומן העסקאות", בילה את השבועיים האחרונים בהתקפות בלתי פוסקות על יריבים אמיתיים ומדומים שביניהם ובין מסים אין ולא כלום.
זה אי, הוא מוקף במים
את השבוע השלישי של ספטמבר הוא הקדיש להתקפות על שחקנים שחורים בליגת הפוטבול, שכרעו ברך בזמן נגינת ההמנון הלאומי. הוא קרא לבעלי הקבוצות בליגה לפטר את "בני הכלבה", אשר סירבו לכבד את ההמנון בגלל ריבוי מקרים של הריגת חשודים שחורים בידי שוטרים בערי אמריקה.
את היומיים האחרונים הנשיא בילה בהתקפות על פוליטיקאים בפוארטו ריקו, המתלוננים על אוזלת ידה של הממשלה הפדרלית בחילוץ האי שלהם מהריסות ההוריקאן האחרון. ציוצי הנשיא בעניין פוארטו ריקו צריכים עיון מיוחד. הוא עבר בהם על ציווי קלאסי של פוליטיקה: הצורך החיוני, והקל, לגלות חמלה כלפי קורבנות של אסון טבע.
כאשר האי האמריקאי, בלב הים הקריבי, נאנק תחת עול של התמוטטות תשתיותיו, כולל חשמל, מים וטלפון, נשיא ארה"ב צריך לנחם את תושביו, לא לנזוף בהם.
"זה אי", הכריז נשיא ארה"ב בנאום שהוקדש לרפורמת המס. "הוא מוקף במים. מים גדולים (big water). מים של אוקיאנוס". הוא מבורך בנטייה לשתף את שומעיו בהתרגשות גילוייו על היסטוריה ועל גיאוגרפיה. לא ברור אם מיקומה של פוארטו ריקו היה ידוע לו.
שר הבריאות הוא כבר לא
בין הפוטבול לפוארטו ריקו, ממשל טראמפ הסתבך בשערוריית טיסות השכר היקרות של חברי קבינט ליעדים מפוקפקים, שתיירות אישית ומשפחתית שימשה בהם בעירבוביה עם ענייני מדינה.
שר הבריאות של טראמפ, טום פראייס, אורתופד על פי מקצועו, חבר קונגרס לשעבר, עשיר מופלג, בזבז לפחות 400,000 דולר מכספי הציבור על טיסות השכר שלו. הפרשה התגלגלה במהירות כה גדולה עד שביום ו' לא נותרה לנשיא ברירה אלא לקבל את התפטרות פראייס אין זה מן הנמנע שגורל דומה מצפה לשני שרים נוספים: השר לאדמות פנים (שמורות טבע וגנים לאומיים) והשר לענייני חיילים משוחררים. חמתו של טראמפ בוערת בו להשחית, מפני שהמעשייה הזו מככבת בראש החדשות של מה שהוא קורא "התקשורת המזויפת".
לא רק טראמפ מאבד גובה. שותפים לגורלו גם מנהיגי הסיעה הרפובליקאית בקונגרס, במיוחד בסנאט. בתוך המפלגה מתפשטת התקוממות נגד אלה המזוהים עם "הממסד", או עם מה שטראמפ כינה במערכת הבחירות שלו "הביצה".
בעוד שנה יהיו הבחירות הדו-שנתיות לקונגרס, ויריבים ימניים רדיקליים עומדים לטמון מארבים לצירי בית הנבחרים ולסנאטורים של המפלגה בבחירות המקדימות. האגף הטראמפי של המפלגה ינסה לתפוס את המושכות מידי הוותיקים, המנוסים והזהירים. גם אם לא תמיד נהיר לנו במה מאמין הנשיא הזה, ברור בהחלט במה אין הוא מאמין: בזהירות, בהתמדה וברהיטות.
הסקרים מעמידים אותו בפיגור ניכר בסולם ההערכה הציבורית. סקר ב"וושינגטון פוסט" בשבוע שעבר הראה, כי 66% מהאמריקאים סבורים שהנשיא "עשה יותר" כדי לפלג את ארה"ב מאשר לאחד אותה. 59% סבורים שטראמפ לא הביא את "השינוי הנחוץ". רק 39% סומכים את ידיהם על התנהלותו.
אבל מי מאמין לסקרים.
*** רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny