אריאל וולף / צילום: כפיר זיו
לאריאל וולף יש לא רק חמש דמויות לדלג ביניהן בעיבוד החדש של אודי בן משה בתיאטרון החאן למחזה "נפוליאון חי או מת" מאת נסים אלוני. עליו גם לפקוח עין על צוות השחקנים ולהשגיח שהם מבצעים כראוי את הכוריאוגרפיה שלימד אותם, כמעצב התנועה של ההצגה. כך יוצא שתוך כדי ביצוע תפקידו בתמונה מרובת משתתפים, הוא מזיז בעדינות שחקנים סוררים על הבמה או מסמן תיקונים לאחרים.
"אני מפוצל, מזל תאומים קלאסי. תמיד העיניים שלי יהיו בכמה מקומות בו זמנית, אבל אני מת על הלחץ הזה", הוא צוחק ונראה כמו תיכוניסט בגזרה גבעולית, אפילו שהוא כבר לא כזה ילד (33) ונחשב מהבולטים בשחקני החאן בעשור האחרון.
- הלחץ לא פוגע בתפקוד שלך כשחקן?
"בדרך כלל לא, אבל בהפקה הספציפית הזאת זה קשה, כי הבמה נורא נקייה והעבודה מאוד מדויקת, ואתה רוצה שכל רגל ויד יהיו בדיוק במקום".
- גם ב"חלום ליל קיץ", שרצה במקביל, עשית את הכוריאוגרפיה ואתה גם משחק. מטורף.
"אני לא מרגיש ככה. אני מופיע בשש הצגות במקביל, אז בשתיים מתוכם עשיתי גם את התנועה".
- לעולם הריקוד הגעת דרך ריקודים סלוניים, דרך לא שגרתית.
"למדתי תיאטרון בתיכון אלון ברמת השרון, וכל התחומים הבימתיים משכו אותי. בגיל 14 חברה טובה רצתה ללמוד ריקודים סלוניים ב'ארתור מאריי' וחיפשה בן זוג. זה התחיל כתחביב והתפתח, בגלל שמצאתי בזה את האלמנטים התיאטרליים. ואז עבדתי על כוריאוגרפיות וקומפוזיציות שיש בהן כוח דרמטי. בגלל שהתחלתי בגיל מאוחר יחסית, לקחתי שיעורים בקלאסי ומודרני בכל מיני מקומות ורקדתי כל-כך הרבה שנים, שהרגשתי שזה מזין לי את המשחק, ולהיפך".
- גדלת עם אבא עורך דין ואמא שהיא דוקטור לבוטניקה, אבל יצא שגם אתה וגם אחיך אמיר, במאי קולנוע ותיאטרון, עוסקים באמנות.
"וגם אבא, בגיל מבוגר יחסית, 40, למד קולנוע ויצר סרט שהופיע בפסטיבלים ברחבי העולם. מגיל צעיר הוא צרך תרבות, צפה בהצגות תיאטרון, והיה בו את הגרעין הזה".
- אף פעם לא חשבת ללמוד עריכת דין?
"תמיד היה לי קונפליקט פנימי, כי אני מאוד טוב במקצועות הריאליים, בוגר חמש יחידות פלוס במתמטיקה ואל תשכחי שבסוף גם בן לאבא פולני, שמצד אחד אוהב קולנוע ותיאטרון, אבל מהצד השני, הזכיר לי שאני טוב גם בדברים אחרים ושתמיד צריך לחשוב גם על הפרנסה. אני מניח שתמיד עניין הפרנסה מלחיץ, אבל היום אין מקצוע שאין בו דאגות".
- הבחירה בחאן, שהקהל שלו מצומצם יחסית, ולא בקאמרי או בהבימה, לא בהכרח תרמה לכושר השתכרות וחשיפה גבוהים.
"לא המדיום והחשיפה קובעים, אלא האנשים שנמצאים איתך בתהליך. הרבה דברים שאני עושה בחאן, לא יכולתי לעשות במקומות אחרים. אנחנו נוסעים בארץ כמו כולם, ונחשפים לקהל, אבל זה לא פרמטר חשוב בשבילי. גם כשבחרתי לעשות את 'תיאורמה' ו'הליוגבלוס', זה בא בגלל החומרים, ומתוך ידיעה שלא אוכל לצפות לכמות אדירה של צופים. וזה לא שאני רוצה להיות בנישה. החלום שלי הוא להגיע לקהל גדול, לכן גם הכנסתי את הליוגבלוס לפסטיבל עכו (בשנה שעברה), כדי שקהל יצפה בה".
- ומה עם פרסום?
"אם תגידי לי עכשיו, תעבוד על משהו שאין לי בו עניין, אני לא אוכל להיות חלק ממנו. בן אדם שלא יהיה מחובר למשהו, לא יוציא מעצמו את המיטב. אז כרגע זה פוגש פחות קהל, אבל לחאן יש הרבה קהל, לא צריך לזלזל בו".
- תשתתף במחזמר?
"תלוי לאיזה מחזמר ולאיזה תפקיד, ככוריאוגרף או שחקן. אני נורא אוהב מחזות זמר טובים. זה לא מוקצה. שום דבר לא מוקצה אם הוא טוב".
- ואיך אמר אבא, ומה עם הפרנסה?
"כרגע אני בנקודת קיצון שנייה. יש לי שתי הפקות שאני עובד מאוד קשה כדי להביא אליהן קהל".
- הכוריאוגרפיה יוצרת עוד הכנסה?
"זה לא שבאתי עם קורות חיים של כוריאוגרף ואמרתי, קחו אותי. התחלתי לביים תנועה בבתי ספר למשחק, אצל ניסן נתיב ויורם לוינשטיין, למדתי איך עושים את זה נכון, ואז ראו מה שעשיתי ב'תיאורמה' ולקחו אותי לחלום ליל קיץ ולנפוליאון".
- מתי יצאת מארון?
"בסטודיו (וולף הוא בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב). בקרב מעגלים קרובים מוקדם יותר".
- קשה להיות הומוסקסואל בישראל. "בגללכם" חברי כנסת חרדים מודחים מהמפלגה שלהם.
"ההדחה של ח"כ גואטה מש"ס היא הקיצון של האבסורד, אי אפשר להאמין שזה יכול היה לקרות. אבל הכול כאן כל-כך מופרע ומופרך בתפיסות העולם המתנגשות האלה. המקרה הזה הוא עירוב של דת, פוליטיקה ומדינה, ומי שנפגע מזה אלה ילדים בארון מהקהילה החרדית, וזה מחריד, מרתיח ובזוי".
- אתה חי עם שלומי ברטונוב - שחקן, מוזיקאי והשותף שלך בהפקות הפרטיות - כבר עשר שנים, ולא תוכלו לאמץ בארץ. הזדהית עם הקריאה של הראל סקעת למרד מסים וסירוב לשרת בצה"ל?
"אני מזדהה עם התחושות שלו, אבל לא עם הקריאה למרד. זו מצוקה וזעקה כנה ואמיתית. אני לא רוצה שהקהילה תפגע בעצמה ובמקום שבו היא חיה. זה מאוד מורכב".
- הבחירה להעלות את "תיאורמה" במרכז הגאה בתל-אביב, לא הייתה מקרית. אתה מרגיש אחריות כיוצר בקהילת הלה"טבים?
"הדברים שאני מתעסק בהם, הם מי שאני ויש בהם גם אמירה ושייכות לקהילה. אני חושב שזה יוצא וזה יצא בדברים שאני יוצר, אבל לא אעשה יצירה מגויסת ודידקטית במכוון".
- פאולו פאזוליני, שיצר את הסרט "תיאורמה", היה הומוסקסואל מוצהר בשנות ה-60 וה-70 ונרצח באכזריות על רקע פוליטי בידי זונה ממין זכר.
"והוא מספר על משפחה בורגנית ואמידה, אב, אם, בן, בת ומשרת, שזר אלמוני מגיע פתאום ומפתה אותם, שוכב עם כל אחד מבני המשפחה, עוזב במפתיע והורס את המרקם המשפחתי. אחרי שהוא הולך הם מתוודים שבזכותו התחילו לחיות. אני מחובר לדימוי הזה מגיל 20 והיה לי חשוב לחשוף אותו ולהתחבר דרכו למרכז ולקהילה".
- איך ההצגה התקבלה?
"לא בחרתי בה מתוך העיניים ההומוסקסואליות. זה לא מניפסט. אני עושה את מה ששלי. יוצרים צריכים לבטא את עצמם".
- בתור אמן צעיר, מבטיח, ובועט, איזה עתיד יש לך בישראל?
"מאוד קשה כאן מכל בחינה, עד בלתי אפשרי. מהבחינה הכלכלית, אין כמעט תמיכה ביצירה עצמאית ודבר קשור בדבר. אני עוד מחזיר את ההלוואות שלקחתי על 'תיאורמה' ו'הליוגובלוס', אבל היה לי חשוב לעשות את זה ואם את שואלת אם אכנס לעוד הרפתקאות כאלה, אז כן. זה הקול שלי, גם אם אצטרך להיכנס לחובות.
"מה שמפחיד זה שהנושאים שבהם אתה יכול להתעסק הולכים ומצטמצמים, תראי מה קורה בעכו ובתיאטרון יפו - השתקה ופחד, זריעת אימה. לא רוצים ששאלות יישאלו ושהקהל ייחשף להן - ולצערי זה נהיה יותר ויותר חריף, מכווץ ומצמצם. יש צנזורה פנימית וזה המצב הכי מסוכן".
- שקלת לעבור לחו"ל?
"תמיד יש מחשבות כאלה, כי יש שם יותר פתיחות. אני מקווה למצוא את עצמי שם גם ברמת ההתפתחות, אבל זה לא אומר לארוז מזוודות ולא להתמודד. זאת לא הדרך. מרגישים פה, באופן מהיר מדי, את ההתפוררות, הניוון, הבון-טון של הדריסה כדי שקולך לא ישמע - וצריך להיות חזקים".
אישי: 33, בזוגיות עם השחקן שלומי ברטונוב, מתגורר בתל-אביב
אקטואלי: שחקן אנסמבל תיאטרון החאן, לרבות בהצגות "נפוליאון חי או מת" ו"חלום ליל קיץ". עיבד וביים את ההצגות "תיאורמה" בתיאטרון הקובייה במרכז הגאה ואת "הליוגבלוס" בתמונע