קמפוס האוניברסיטה העברית / צילום: איל יצהר
1. האוצר מסרב עדיין לחשוף את פרטי תוכנית החילוץ של האוניברסיטה העברית, אבל אפשר להניח שהיא מסוג ההסכמים שנחתמו גם עם בית החולים הדסה. כלומר, כספי הציבור יממנו התנהלות כלכלית מופקרת של המוסד המחולץ בהיקף של מאות מיליוני שקלים (700 מיליון במקרה של האוניברסיטה העברית) בתמורה ל"התחייבות" להתייעלות, מכירת נכסים וכדומה. למה "התחייבות" במירכאות? משום שהסכמים עם המדינה הפכו לחתימה על הקרח. חותמים, ולא ממש חייבים ליישם. זה קורה כמעט בכל הסכם או בכל מכרז שמוציאה המדינה: הצד השני מפר את התחייבויותיו - ואלוהים גדול. הוא קיבל את הכסף, הוא זכה במכרז ועכשיו לך תרדוף אחריו. ואז מגיעות ההקלות וההסכמים החדשים וחוזר חלילה.
2. לאחר שחשפתי את פשיטת הרגל של האוניברסיטה העברית, בתחקיר על ההתנהלות הכלכלית השערורייתית שלה לפני כ-3 שנים, קיבלתי אינספור טלפונים מעובדים זוטרים יחסית. המוטו שלהם היה אחד: בזבוזים של כספי ציבור בבניית לשכות, בשיפוצים מיותרים ובתקנים מיותרים. רבות מהתלונות הופנו לסגל הבכיר, שכמובן נהנה מהפנסיות הכי נדיבות. לכן לא צריך לתת שקל אחד מכספי הציבור לאוניברסיטה ולאפשר לה להמשיך את חגיגת הפנסיות שלה. האוניברסיטה העברית היא זו שצריכה להתייעל (ולא בכאילו), היא זו שצריכה לקצץ בפנסיות החריגות והיא זו שצריכה למכור נכסים בקצב מואץ. לפני כחודש חשפתי פה את רשימת הנכסים המרשימה שלה, והיא מצורפת כאן שוב. מדובר בתיק נדל"ן המוערך במיליארדי שקלים וכולל, באופן מוזר, לבד מהקרקעות המשמשות את בנייני האוניברסיטה, גם דירות מגורים בירושלים, פרדסים ומגרשים בכל רחבי הארץ. אז בבקשה: שתואיל האוניברסיטה להושיט יד לכיסה שלה, ויש לה לא מעט בכיס הזה; שתושיט יד לכיסי עובדיה שקיבלו פנסיות חריגות, הרבה מעבר למקובל - ולא תושיט יד לכספי משלם המסים.
3. לא צריך לקנות את הרושם שינסו כנראה ליצור אנשי האוניברסיטה, הרגולטור (המועצה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה הגבוהה) ומשרד האוצר, ולפיו מדובר בהסכם הבראה "אמיץ" שבו האוניברסיטה משלמת מחיר. ממש לא. מדובר בהסכם שנעשה בין חברים מכספם של אחרים, אז מה אכפת להם? "חברים" משום שמדובר בחברים של ראשי האוניברסיטה העברית. המועצה לתכנון ולתקצוב מנוהלת על ידי אנשי אקדמיה, ואלה לא יפנו עורף לחבריהם. האוצר, בעיקר אגף התקציבים, מורכב מיוצאי האוניברסיטה העברית - וגם הם לא יפנו עורף לפס הייצור האקדמי שלהם. לאורך השנים, הן האוצר והן הוות"ת, העלימו עין מהמתרחש באוניברסיטה. השלימו עם ההפקרות, עם הבזבזנות, עם החריגות בפנסיה התקציבית. השלימו, עד שהאוניברסיטה הגיעה למצב של פשיטת רגל, למצב שבו שליש מתקציבה מופנה לתשלומי פנסיה תקציבית (קרוב ל-700 מיליון שקל מדי שנה), למצב שבו ההתחייבות האקטוארית של הפנסיה התקציבית התנפחה לממדים עצומים בהיקף של כ-13 מיליארד שקל. אז הגיע הרגע שבו החליטו החברים באוצר ובוות"ת לארגן לחבריהם באוניברסיטה תוכנית חילוץ. זהו דיל פסול, שבו שומרי הסף מכשירים התנהלות כלכלית שערורייתית, רק בגלל שמדובר בחברים שלהם, בשר מבשרם. הם לא יכולים להתנגח בעובדי חברת החשמל, באנשי הקבע, בעובדי הנמלים ולהגן במקביל על אותן תופעות פסולות - רק משום שמדובר בירום הודם, הפרופסורים מהאוניברסיטה העברית. רשימה חלקית מאוד של יוצאי האוניברסיטה העברית: פרופ' אבי בן-בסט, לשעבר מנכ"ל האוצר, פרופ' יוג'ין קנדל, פרופ' מומי דהן, פרופ' שאול לאך (בעלה של ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל), פרופ' מרדכי קרמניצר ועוד רבים וטובים אחרים שכולם מרביצים בנו את תורת הכלכלה, השקיפות והמינהל התקין, וכולם בשר מבשרה של האליטה שממלאת את פיה מים בנוגע להסכם שהיו מגנים לו במקום "האוניברסיטה העברית" היה מדובר בארגון ממשלתי אחר.
4. הדבר המדהים בכל הסיפור העגום הזה היא ההתנהלות של ראשי האוניברסיטה העברית לדורותיהם. כבר קרוב ל-20 שנה הם יודעים שהארגון שלהם צועד היישר לתהום והם התעקשו שלא להסיטה מהמסלול, אולי בידיעה שהחברים באוצר ובוות"ת יחלצו אותם, יהיה אשר יהיה. הם מבקשים ועומדים עתה לקבל עזרה מהמדינה, בלי שיעשו את הדבר הכי בסיסי שהם מטיפים לו לאחרים: להציג בכל שנה, באופן הכי שקוף, את סעיפי הפנסיה התקציבית באוניברסיטה, גם בלי שעיתונאים ייאלצו לרדוף אחרי האוניברסיטה ולהפעיל את חוק חופש המידע.
5. לא צריך לקנות גם את כל הסיסמאות שמדובר בעתיד ההשכלה הגבוהה בישראל ובאחד המוסדות האקדמיים המפואר בארץ (זה נכון, אבל מה הקשר?). האוניברסיטה העברית וראשיה מעולם לא הפנימו שפשיטת הרגל של המוסד האקדמי היא בראש ובראשונה בעיה שלהם, של האוניברסיטה ושל התנהלותה, וזו גם אחריותם הבלעדית. לקחת את עתיד ההשכלה הגבוהה ועתידה של מדינת ישראל כבני ערובה כדי לקבל כסף מהמדינה ולהטיח האשמות לכל עבר - זו התנשאות, בריחה מאחריות והשתקפות של עודף בחשיבות עצמית.
6. בעבר כתבתי פה על משפט מוזר שמשננים ראשי האוניברסיטה: "יודגש כי ללא עול הפנסיה התקציבית, הניהול הפיננסי השוטף של האוניברסיטה הוא מאוזן ומאפשר לה להתמודד היטב עם כל האתגרים שמזמנת לה הסביבה התחרותית המקומית והגלובלית". אני מניח שאם סטודנט לכלכלה היה מלהג את המשפט הזה, כל הפרופסורים המכובדים מהפקולטה לכלכלה היו מלגלגלים עליו: תוציא מכל תקציב הוצאות - של משק בית, של חברה - את סעיף ההוצאות הבולט שלו - והוקוס פוקס - הבעיות נעלמו! נעלמו בכאילו, כמובן, כי הוצאת הכסף ממשיכה להתקיים.
וזה, למרבה האבסורד, מה שקורה באוניברסיטה העברית, בשינוי אחד - זה אמיתי: הם מוציאים את הסעיף הכבד של הפנסיה התקציבית ו"זורקים" אותו על הציבור. צריך להבין: הסכם החילוץ הוא לא ממש ראשוני במובן הכספי, כי מדי שנה מועברים מתקציב המדינה (דרך הוות"ת) יותר מ-300 מיליון שקל לאוניברסיטה תחת סעיף שנקרא "תוכנית הבראה והתייעלות, הרבה מעבר לכל אוניברסיטה אחרת. הסעיף הזה הוא למעשה סתימת הבור שיצרה הפנסיה התקציבית בתחפושת של תוכנית הבראה שמעולם לא מומשה באוניברסיטה וספק אם תמושש, כי תמיד יהיו האבא והאמא העשירים - משלמי המסים הפראיירים - שיממנו את ההפקרות. וזה השיעור מס' 1 שצריך להילמד בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה העברית.
eli@globes.co.il
