אובמה, קלינטון, בוש הבן ובוש האב / צילום: רויטרס - Richard Carson
המשבר בארצות-הברית אינו פוליטי, מפלגתי, חוקתי, או אפילו מערכתי. הוא כולל את כל המרכיבים האלה, אבל הם מצטרפים לכלל משבר זהות, שאין לו תקדים, אין לו שיעור, ואין בו משוכות גבוהות מדי או נמוכות מדי.
במשבר הזה כלולות השאלות אם אמריקה צריכה להיות דמוקרטיה מערבית ליברלית; אם היא צריכה לטפח פלורליזם; אם עליה לחתור לממשלה על יסוד הסכמה רחבה, ואם היא צריכה להכניס תיקוני דרך מבלי לוותר על המשכיות ועל יציבות?
האם היא צריכה להעמיד את מדיניות החוץ שלה במבחנים של כוונות פרוגרסיביות והומניות? האם היא צריכה להציע מנהיגות בינלאומית, שמתחייבת ממנה התחשבות שיטתית באינטרסים של ארצות אחרות?
אלה שאלות כבדות מנשוא. הן נוגעות לא רק לאופן שבו ארצות-הברית מתנהלת, כי אם לאופן שבו היא תופסת את עצמה. כדי להשיב עליהן מוטב לנסות ולהגדיר דמוקרטיה ליברלית. היא מצריכה אלמנטים של הסכמה, החורגים מגבולות מפלגתיים. הסכמה רחבה צריכה להשתנות מפעם לפעם. אבל מה טוב אם היא משתנה בהדרגה, בהתאמה לנסיבות ולשינוי הערכים. פריצות דרך היסטוריות אינן חייבות להיות פתאומיות, או אלימות.
אנחנו עומדים שבוע אחד לפני יובל המאה לאסון המהפכה הבולשביקית ברוסיה. היא מנעה התפתחות תקינה והדרגתית של מדינת חוק, ויצרה את דגם החיקוי הטוטליטרי הראשון מאז ומעולם. נובעת ממנה הזהרה מפני התוצאות של שינויים רדיקליים.
בארצות-הברית מתהלכת עכשיו רוח רעה של רדיקליות. היא מורגשת בייחוד מצד ימין, מפני שהוא מחזיק בשלטון. בתוכו מתנהל עכשיו מאבק ענקים בין "ממסד" ל"מורדים". אלה האחרונים רוצים להשלים את השתלטותו של דונלד טראמפ על המפלגה הרפובליקאית: פרגמטיות וזהירות מעוררות בהם בוז. השמאל נדחק במידה כזאת לשוליים שקל יחסית להחמיץ את המאבק המתחולל בו. ניצחון טראמפ הבאיש כמעט במידה שווה את ריחו של הממסד בשתי המפלגות: אצל הדמוקרטים מסיבות מובנות, כי הפסידו; אצל הרפובליקאים, מפני שרוב מנהיגיהם התנגדו למועמדות טראמפ.
הבחירות לקונגרס של אמצע הקדנציה, בדיוק בעוד שנה, עומדות להיות קו פרשת המים. אם הדמוקרטים לא יצליחו לחלץ לפחות את בית הנבחרים מידי הרפובליקאים, מובטחת להם הסתערות מסיבית של השמאל הרדיקלי לקראת הבחירות לנשיאות של 2020. כיוצא בזה, מפלה רפובליקאית תזין התקפה כללית של הימין הרדיקלי לקראת 2020.
"לפנות עורף לאידיאלים שטיפחנו"
בשבוע שעבר, שני המנהיגים הרפובליקאים הבולטים ביותר של העשור הקודם נשאו נאומים חסרי תקדים בגנות האווירה הפוליטית בארצות-הברית, הידרדרות השיג-ושיח הציבורי, עליית רגשות לאומניים וגזעניים, המערכה נגד הגירה ונגד סחר חופשי. אף כי שמו של דונלד טראמפ לא הוזכר בהם אף פעם אחת, לא היה כלל ספק על מי ועל מה הם מדברים.
השניים הם הנשיא הרפובליקאי הקודם, ג'ורג' בוש הבן, ומועמד הרפובליקאים לנשיאות ב-2008, הסנאטור ג'ון מקיין. צריך להעיר מיד, שמשקלם הפוליטי מוגבל. בוש היה אחד הנשיאים הפחות פופולריים בתולדות ארצות-הברית, והעניק לה את מלחמת עיראק עתירת האסונות ואת ההתמוטטות הפיננסית של 2008. מקיין עמד למרבה העצב בסוף הדרך. גיבור המלחמה הזקן מנהל מלחמת מאסף נגד גידול סרטני המתפשט במוחו. אבל גם מעמדם וגם התוכן הדרמטי של דבריהם העניקו משקל ניכר לנאומים.
הקורא המתעניין מוזמן לסרוק את הקוד המצורף ולעיין בנוסח המלא של נאום בוש, לצד וידיאו. החיווי הבולט ביותר שלו: "זהותנו הלאומית אינה מעוצבת על-ידי גיאוגרפיה או מוצא אתני, על-ידי אדמה או דם. אמריקאיות כרוכה באימוצם של אידיאלים רמים ושל אחריות אזרחית' פירושו של דבר שאנשים מכל גזע, מכל דת ומכל לאום יכולים להיות אמריקאים באופן שווה ומלא. פירושו שקנאות חשוכה, או גזענות לבנה מכל זן, היא מעשה של נאצה (blasphemy) נגד ה'אני מאמין' האמריקאי".
"אדמה ודם" הייתה רמז עבה כשק להתגרויותיהם של מפגינים ניאו-נאציים בחוצות עיר האוניברסיטה שרלוטסוויל, במדינת וירג'יניה, באוגוסט שעבר. טראמפ סירב תחילה לגנותם, אחר כך גינה בלשון רפה, ולבסוף חזר בו פחות או יותר מן הגינוי. "אדמה ודם" היא בסיס תיאוריית הגזע של הנאצים בגרמניה.
הסנאטור מקיין דיבר על מעמדה הבינלאומי המתערער של ארצות-הברית, ועל הנטייה הגוברת "לחשוש מפני העולם, שאנחנו ארגנו והנהגנו במשך שלושה רבעי מאה; לפנות עורף לאידיאלים שטיפחנו בכל רחבי העולם, להתכחש לחובות שמעמד של מנהיגות בינלאומית מטיל עלינו".
להלן הכריז מקיין ברמז ברור לימין הרדיקלי, כי במקום השליחות רבת-השנים לשפר את העולם, האמריקאים נקראים לבחור ב"לאומנות כוזבת ואפויה רק למחצה מידי אנשים המעדיפים למצוא שעירים לעזאזל".
חמישה נשיאים - ושישי אין
ביום א' השבוע נאספו חמישה נשיאים לשעבר, שכיהנו בין 1977 ל-2017, לנשף התרמה ענקי לטובת קורבנות של אסונות הטבע האחרונים בחוף הקריבי של ארצות-הברית ובפורטו ריקו. היו שם בוש האב (חולה מאוד, בכיסא גלגלים) ובוש הבן, ג'ימי קרטר, ברק אובמה וביל קלינטון (צרוד מתמיד). לא היה שם דונלד טראמפ. הוא שיחק גולף במועדונו הפרטי בניו-ג'רזי. הוא לא הוזמן, הוא לא הופיע, הוא לא הוזכר.
התהום הרובצת עכשיו בין שני המחנות באמריקה מעולם לא הייתה גדולה יותר או ניתנת לגישור פחות. חומרת התהום הזו מובנת יפה לאלה הזוכרים מה גדול וחסר תחליף היה תפקידה של ארצות-הברית בהגנה על חרויותיהן של הדמוקרטיות ב-80 השנה האחרונות. התפקיד הזה מעולם לא היה בטוח פחות.