האירוע החשוב ביותר בתולדות המדינה / איור: תמיר שפר
א. ביום שלישי בלילה, בחצות בדיוק, הכול הולך להשתנות. אני בטוח שאתם מבינים את זה ומרגישים את זה כמוני. בעיתונים ובאתרי החדשות לא יכלו להחליט איך להכתיר את האירוע העומד להתרחש; האם מדובר ב"מפץ גדול", ב"רעידת אדמה", ב"מלחמת עולם" או בסתם "רגע היסטורי". אם שואלים אותי, אז הכול ביחד כפול מיליון בחזקת טריליון - כי בלילה שבין שלישי לרביעי יפוצל ערוץ 2, ושום דבר כבר לא יהיה כשהיה. נותר רק לקוות שברביעי בבוקר תזרח השמש כרגיל. בעצם, בטוח שהיא תזרח. היא הרי חייבת - בכל זאת, יש תוכניות בוקר חדשות ומרגשות משהו משהו.
כשאין לי יכולת להכיל את גודש הרגשות הגועשים, אני שוכח את העברית ועובר לאנגלית מקצועית: אז דעו שמדובר בגיים צ'יינג'ר אמיתי. זה הרי לא רק שקשת תעבור לאפיק 12, ורשת תעבור לאפיק 13 וערוץ 10 לאפיק 14 - דבר שבעצמו ממוטט סדרי עולם - גם "חדשות 2" ישנו את שמם, כן כן, ויהפכו להיות - אני מקווה שאתם מחזיקים במשהו יציב ויש כוס מים לידכם - "החדשות". לא יודע מה אתם תעשו ברגעים הגורליים שבהם יוחשך ערוץ 22 ובאור יקרות יוארו הערוצים החדשים, אבל אני יודע מה אני הולך לעשות: לעמוד במרפסת ולתקוע בשופר. אשרינו שזכינו.
ב. אני לא רוצה להיות אחד מהחמוצים שעליהם דיבר ראש הממשלה, ולכן אני לא שותף לאמירה הרווחת שלפיה מעכשיו נוצף בכמויות כפולות של זבל שנעשה בחצי הכסף. אז נכון, יכול להיות שניאלץ לייבא מפורסמים מטורקיה כי בארץ אין מספיק אנשים למלא את כל שעות השידור האלה - אבל לפחות מדובר בייבוא מקביל, וזה טוב לתחרות. כל הדיבורים על הזבל שמצפה לנו עוד יתבררו כזהים לכל הדיבורים על החולדות שאיימו להציף את גוש דן ודבר לא קרה.
וחוץ מזה, עכשיו כשיש עוד ערוץ, יתגבר גם הביקוש לאנשים מן היישוב שישתתפו בחידונים, יבשלו בתוכניות הבישול, יזממו אחד נגד השני בתוכניות הריאליטי, ישירו בתוכניות הזמר, ירקדו בתחרויות הריקודים, ימתחו ויימתחו בתוכניות המתיחות, יחשפו סודות כמוסים מחייהם בתוכניות הווידויים ויענדו מצלמות נסתרות בתוכניות התחקירים. תוך שנה ושלושה חודשים כל אחת ואחד מאיתנו יופיע בלפחות שלוש תוכניות - לפעמים במקביל - וכולם יכירו אותו והוא יכיר את כולם, מה שללא ספק יוסיף לתחושת האחדות בעם, יעלה את המורל הלאומי וימריץ את המשק: כל אחד יהיה פרזנטור של משהו וכל אירוע, יהא שולי שבשוליים, יהפוך באחת לאירוע VIP שיש לדווח ממנו בשידור חי.
ג. אומרים שהרייטינג ייחתך - איזה אנשים מדכדכים! הרי אפשר לפתור את זה בקלות. פשוט לעשות כמו שעושים עם קו העוני או נתוני האבטלה או אחוז החסימה: מגדירים מחדש, מזיזים את הקו, משנים את שיטת המדידה, והופ! נגמר הסיפור, לכולם יש רייטינג מעולה. אגב, לגבי הורדת אחוז החסימה: אני מאוד בעד! תמיד אמרתי שאני אוהב הרבה יותר מערכות בחירות מאשר ממשלות וממשל תקין. הורדת אחוז החסימה תכניס יותר מפלגות לכנסת, אלה יסתכסכו יותר, ימשכו את השמיכה, השמיכה תיקרע, הקואליציות יתפוררו מהר יותר ולפני שתספיקו להגיד "ערוץ 10 באפיק 14", נחזור לעוד מערכת בחירות. תענוג. הגיע הזמן להיות אמיצים ולזנוח את חלום המשילות כמו שזנחנו את חלום שתי המדינות. למה להיתקע על קונספטים מיושנים?
את אותו העיקרון של הורדת אחוז החסימה אני ממליץ ליישם גם על הפרסומות. מן הידועות היא שתעשיית הפרסום בבעיה עקב הפיצול - ובכלל, למה לומר פיצול? זו מילה עם קונוטציה שלילית; מה שקורה לנו זה יותר כמו לידה, או אפילו בריאה - וזו הזדמנות פז לפתוח את השוק למפרסמים קטנים וקטנטנים ואפילו למיקרו מפרסמים. קמפיינים לרשתות ענק בכיכוב מגה-סטאר בינלאומי זה נחמד, כך גם קמפיין לבנק עם מפורסם מקומי, אבל מה עם כל אותם בעלי מקצוע ועסקים שנעדרים - שלא לומר מודרים - מהפסקות הפרסומות, כמו חנויות סדקית קטנות ופורצי מנעולים, רואי חשבון וספרים, שרברבים, משכירי/שוכרי דירות ומוכרי מכוניות? זה יכול להיות משעשע ומאוד חברתי. אחרי הכול, אני רואה שלכולם קל מאוד להילחם כאריות על מחיר האננס, האבוקדו או הקפה בנתב"ג - המחיר אומנם גבוה, אבל המאבק הספציפי הזה נקלה בעיניי; בנאדם, הוצאת אלפי שקלים בלי הינד עפעף ועכשיו אתה מתגולל על כוס קפה בינוני? שתה מים בברזייה ועזוב אותי באמאש'ך - אבל למה אף אחד לא נלחם על המחירים של רצועת פרסום? מה, זה לא מאבק חברתי מספיק? למה זה שזוג מתקשה להגיע לדירה מעצבן אתכם, אבל זה שזוג אפילו לא יכול לחלום על קמפיין קטן בשעות הפריים-טיים עובר לידכם כאילו כלום? והרי כל אחד שבתוך עמו יושב יודע שיש הרבה יותר אנשים שרוצים להופיע בטלוויזיה מאנשים שאין להם איפה לגור.
ד. אולי בכלל זה הכול דיבורים מתוך קנאה של מי שאינו חלק מהחגיגה. הגשתי תוכנית בטלוויזיה עד לפני כשלושה שבועות בתאגיד החדשות והורידו אותה. מילא, דברים קורים. כדי לעודד אותי, אנשים אמרו לי דברים כמו: אל תדאג, ישר יתקשרו וייקחו אותך לתוכנית אחרת. אולי הצרה היא שהאמנתי להם קצת יותר מדי, אבל אולי הצרה האמיתית היא שבנוסף לזה שהאמנתי, אף אחד לא התקשר אליי ואף אחד לא לקח אותי ועכשיו כולם מקבלים תוכניות ורוקדים ומבשלים ורק אני יושב לבד בחושך. אין לי יומן לפנות ואפילו אין לי טלוויזיה להתנחם בה.
לא יכול להגיד שאני לא מבין את זה: בפעמים הספורות שראיתי את עצמי על המסך, לא התרשמתי מי יודע מה. לפעמים אני שואל את עצמי: מעניין מה הייתי חושב אם הייתי מישהו אחר והייתי רואה את דרור פויר בטלוויזיה. אם בתור מישהו אחר הייתי חושב עליי כמו שאני חושב על רוב האנשים בטלוויזיה שהם לא אני, הרי שלא כדאי לי לענות על השאלה הזו.
האמת, שאני די שמח על שאני לא בטלוויזיה. אהבתי את זה, אני מודה, אבל טלוויזיה זה קצת כמו נקניקיות. מי שמבקר במפעל ורואה איך עושים, פחות טעים לו אחר כך. עיתון יותר מתאים לי. דבר מעניין היה שכמעט כל אנשי הטלוויזיה שיעצו לי אמרו שכדאי להמשיך בטלוויזיה, לקחת מה שמציעים כי "צריך להישאר על הגלגל". אז א) לא מציעים כלום. ו-ב) כשנשארים על גלגל הרבה זמן אתם יודעים מה קורה? נהיית סחרחורת. ככה זה רוב אנשי הטלוויזיה שאני מכיר. חמודים, אבל קצת מסוחררים מעצמם.
ה. אז לכבוד יציאתי מעולם הטלוויזיה בדיוק כשהוא פורץ לו אל עבר אופקים חדשים, אגלה לכם את הסוד הכי שמור בתעשייה, כמו שאנחנו קוראים לה: נכון שכשאתם רואים מישהו מהטלוויזיה ברחוב או בקניון הוא תמיד באוזנייה, מדבר בטלפון, נראה עסוק? אז דעו לכם שהוא עושה את עצמו. גם אני עשיתי את זה. זה נחמד. הטלוויזיה גורמת לבנאדם להרגיש חשוב ואנשים חשובים לא הולכים סתם ברחוב או בקניון ללא מעש, הם תמיד צריכים לעסוק במשהו חשוב או לפחות להיראות ככה. וזה גם מסנן "סתם" אנשים (כלומר, אנשים שעוד לא בטלוויזיה) מלגשת ולפתוח בשיחה לא מצולמת, כלומר: שיחה שלא שווה את קיומה. בפעם הבאה שאתם רואים מישהו כזה, גשו אליו חופשי. הוא לא מדבר עם אף אחד מלבד עם האגו שלו. תודו לי אחר כך.
אבל עכשיו אני חייב לרוץ לסופר כדי להצטייד לקראת העימות הגדול לקראת הבחירות בין אביב גפן לאייל גולן. עם כל הכבוד לאבי גבאי והזגזוג לכאורה שלו, הזגזוגים של גפן מרהיבים בהרבה. אני מציע לרוץ ולהצטייד: בחדשות אמרו שהמדפים כבר מתרוקנים לקראת רעידת האדמה, המפץ הגדול, מלחמת העולם והרגע ההיסטורי. אשרינו שזכינו לכזה גיים צ'יינג'ר.