תמיר פורת / צילום: איל יצהר
אני: מסודר מאוד, מובנה. היום אני הרבה יותר סבלני ומתון; פעם הייתי מאוד קפיצי.
משפחה: לסבא וסבתא מצד אבא, שהיו דתיים, הייתה חנות לתיקון אופניים בבוקרשט. הם עלו לישראל באקסודוס, גורשו מהארץ ודרכיהם נפרדו. אבא, שהיה בן 13, ואחיו הגדול, גורשו לקפריסין, אחר כך לצרפת ומשם הגיעו באונייה לישראל והתאחדו עם המשפחה בבני ברק. סבא היה צבעי ואבא עזב את הלימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא זייף את גילו והתגייס לצה"ל כשהיה בן 17. משפחתה של אמא עלתה לארץ מרוסיה בעלייה הראשונה והייתה ממקימי עין חרוד. סבתא, אישה דעתנית, חריפה ועצמאית, עבדה בסלילת כבישים וגידלה לבד את הילדים. סבא, שלחם בצבא הבריטי, נהרג בסוריה כשאמא הייתה בת 11. ההורים נפגשו בצבא, התחתנו והתיישבו בעין-חרוד. אבא עבד ב"פלדות", המפעל של הקיבוץ. אמא, שלמדה אמנות בבצלאל, עבדה במטבח ואחר כך בהנהלת החשבונות של המפעל.
ילדות: עין חרוד, ארבעה אחים. לא עשיתי בגרות והייתי בסטטוס-קוו עם המורים - הם לא מפריעים לי ואני לא מפריע להם. בסוף י"א, בעקבות חילוקי דעות אידיאולוגים במפעל שנמשכו כמה שנים, ההורים החליטו לעזוב את המשק ועברו לכפר סבא. אני נשארתי עם סבתא, הדודים והחברים. תקופה לא פשוטה: הייתי על הקו ולרגע לא חשבתי לעבור לעיר. עבדתי כנער בגידולי שדה, אימנתי ילדים בכדורסל ושיחקתי בקבוצה של "עין-חרוד גבע".
רחלי: אשתי, בת לוחמי הגטאות, אחות פסיכיאטרית במזרע. עד לפני חצי שנה ניהלה את מיון ואשפוז יום נשים, עבודה מאוד אינטנסיבית. הכרנו כשהיינו בני 18, התחתנו אחרי הצבא ובגיל 24 כבר הייתי אבא. יש לנו ארבעה ילדים ושני נכדים וכיוון שרצתה לגור בקיבוץ שלה, והכרתי את כולם, עברנו לשם.
שירות צבאי: קצין ביחידת מודיעין קטנה.
חקלאות: השתלבתי בענף עגבניות לתעשייה ואחרי שנתיים מוניתי לאחראי השקיה. כשרחלי ילדה את הבכורה, היא למדה סיעוד בבית חולים כרמל והקיבוץ קבע שהיא חייבת להישאר עם הילדה שלושה חודשים. היו דיונים סוערים במזכירות, שכמעט הגיעו לאסיפה, ואז הגענו לפשרה שאני אשאר איתה ורחלי תוכל ללמוד. כשחזרתי לעבודה ריכזתי את ענף גידולי השדה במשך שש שנים, הכנסנו הדברה ביולוגית והגענו להישגים.
ניהול: לא היה בתוכנית שלי. אהבתי את השקט, את החיבור עם הטבע. יותר נדחפתי אליו מאשר דחפתי. בגיל 32, אחרי שהרגשתי שבחקלאות מיציתי את עצמי, יצאתי ללימודי כלכלה ברופין, ובקיבוץ קיבלו את ההחלטה. הלימודים היו אינטנסיביים, גרתי ולמדתי במכללה, כשבבית היו לי שלושה ילדים ואשתי עבדה. כשחזרתי לסופי שבוע וחופשות עבדתי בקיבוץ.
טבעול: נכנסתי למפעל עם סיום הלימודים ואחרי שלוש שנים עברתי להיות מנהל רכש, ואז מוניתי למנהל העסקים של הקיבוץ. הייתי מרכז משק וגזבר בתקופה שכבר הייתה הפרדה מוחלטת בין הקהילה לעסקים, עם חברת אחזקות ומועצת מנהלים.
אסם-נסטלה: ביקשו ממני לחזור לטבעול, שהייתה בבעלות אסם, ולהקים מפעל בצ'כיה. כשהמפעל בחו"ל התחיל לעמוד על הרגליים עברתי לנהל את אסם יוקנעם, עם אופק קידום לניהול התפעול של כל החברה, וכשראיתי שזה לא עומד לקרות - עזבתי. אחרי ארבעה חדשים הגיעה ההצעה ממילואות.
מילופרי: שייך לתשלובת מילואות, השייכת ל-25 קיבוצים ולשני מושבים ומטפלת בעיקר באבוקדו. אנחנו עובדים בקונסיגנציה עם "גליל אקספורט", חטיבת היצוא של הקבוצה, ועם השוק המקומי, ויש לנו אינטגרציה מלאה בין המגדלים לנקודות המכירה. בנוסף, אני מנהל את חטיבת הפירות של מילואות, שמגלגלת מחזור של 700 מיליון שקל בשנה.
יבוא: המדינה חייבת לשמור על עצמאות חקלאית. את יוקר המחיה אפשר להוריד בהפחתת עמלות הבנקים.
פנאי: עד שקרעתי גיד שיחקתי כדורסל קבוע, רוכב על אופני שטח, מבלה עם הנכדים, חבר בהנהלת התאחדות התעשיינים בצפון.
תפיסת עתיד: להמשיך במסגרת מילואות ולהקים פעילות בחו"ל. לשווק פירות גם מחוץ לעונה, בעיקר בדרום אמריקה, וגם לטייל קצת ולצאת לפנסיה לא מאוחר מדי - כדי שאוכל לעבוד כתחביב.