משה כחלון / צילום: יוסי אלוני
1. אם נוצר הרושם ששר האוצר משה כחלון יוצא נגד הקונצנזוס הכלכלי בכוונתו להוריד מסים לעשירונים של מעמד הביניים ולעשירונים העליונים, זהו רושם מוטעה מאוד. נכון שנגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, ואיתה כנראה שורה של כלכלנים במשרד האוצר, אינם ששים להוריד מסים בגלל עודפי גביית מסים חד-פעמיים, אבל זה לא ממש הקונצנזוס הכלכלי בנושא התוכנית המתגבשת של כחלון להורדת המיסוי הישיר על העשירונים העליונים. יש לא מעט כלכלנים, ובהם ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי באוצר, וד"ר יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה, שהצביעו על הבעיה: המיסוי השולי בישראל הוא מהגבוהים בעולם וחייבים להוריד אותו. לכן התוכנית של כחלון היא צעד בכיוון הנכון, לקראת הורדת רמות המיסוי השולי הגבוה בישראל - עד 60%-70%, בין הגבוהות בעולם המערבי. הורדת המיסוי הישיר, הדגשתי כאן לא פעם בעבר, היא כורח כלכלי, לא רק בגלל החובה למעמד הביניים ולבעלי השכר הגבוה יחסית, אלא משום שהיא יכולה לתרום מאוד לצמיחה הכלכלית. כלומר, מדובר בהורדת מסים שבשורה התחתונה יכולה לתרום להגדלת ההכנסות ממסים.
2. לפני יותר מעשר שנים, במהלך 2016, כתבו פרופ' עומר מואב ופרופ' אריק גולד, מחקר על בריחת מוחות מישראל. למרות הזמן הרב שעבר מאז, ולמרות שחלו שינויים לא קטנים ברמות המיסוי הישיר מאז (מס הכנסה שלילי, נקודת זיכוי והורדה של המיסוי הישיר) ובמגמות שוק התעסוקה, המחקר הזה ותוצאותיו רלוונטיות לצעדים שכחלון מתכנן, בין שבהסכמת הכלכלנים במשרדו ובין שלא בהסכמתם.
"במטרה לשמור את היורדים המשכילים בבית נדרשות מגוון פעולות", נכתב במסקנות המחקר. "עיקרן הקטנת נטל המס על מעמד הביניים, יצירת הזדמנויות בשוק העבודה ע"י צמצום המגזרים שבהם כוח העבודה מאורגן, וע"י פעילות נחרצת לגידול התחרותיות והצמיחה הכלכלית. הממצאים במחקר זה מרמזים לכך שהפיגור הכלכלי של ישראל בהשוואה למדינות המפותחות, נטל המס הכבד שמטילה המדינה על אזרחיה בעלי ההכנסה הבינונית והגבוהה, וחוסר הגמישות והזדמנויות בשוק העבודה גובים מחיר כבד".
בהמשך, מתארים מואב וגולד את התסכול של אלו שנושאים ברוב נטל המס בישראל: "הועלתה הטענה כי נקיטת מדיניות ממשלתית אטומה כלפי אוכלוסייה חלשה תביא לא רק לתחושה בקרב האזרחים שהמדינה לא חשה אחראית לגורלם, אלא גם לתופעות כמו ירידה מהארץ והשתמטות משירות ביטחון. המחקר מראה שאם יש למדיניות הרווחה השפעה על ירידה, הרי שכיוונה הפוך - הנושאים בנטל יורדים מהארץ, לא הנזקקים. האוכלוסייה המשכילה בישראל היא זו שמשלמת את המחיר של כשלי מדיניות הרווחה בישראל. מדיניות שהביאה אזרחים רבים לבחור בחיים ללא עבודה וגידול ילדים רבים ללא היכולת המתאימה לפרנסם ולחנכם לחיי עבודה. הגידול בגודלן של הקבוצות הנתמכות וההגירה של בעלי ההשכלה מותירים את הנשארים עם נטל הולך וגובר".
המסקנה של מואב וגולד הייתה ברורה ונגעה גם למיסוי הכבד על העשירונים העליונים: "בישראל, אוכלוסייה קטנה של עובדים צריכה לפרנס אוכלוסייה גדולה של ילדים ושל מבוגרים שאינם עובדים, בהיקפים שאין דומה להם בקרב המדינות המפותחות. במצב דברים זה, נפגעת רווחתם של הנושאים בנטל. הנטל על האוכלוסייה המשכילה פוגע בצמיחה הכלכלית ויכול אף לסכן את קיומה של מדינת ישראל. עליונותה הצבאית של ישראל הינה תוצאה של יתרונה האיכותי והכלכלי בהשוואה לשכנותיה, שהשלימו עם קיומה בזכות כוחה הצבאי. העדר שגשוג כלכלי ונטל מיסוי כבד על האוכלוסייה העובדת יגדיל את הירידה מהארץ של הנושאים בנטל, ויוביל להחרפת הפגיעה בכלכלה.
"ישראל ללא היתרון האיכותי והכלכלי לא תוכל לאורך זמן להחזיק את אזרחיה היצרנים - בעלי הברירה להגר, לא תהיה אטרקטיבית לעולים חדשים משכילים, ולא תוכל לשמור על יתרונה הצבאי מול אויביה, יתרון שנובע מאיכות אנושית שמאפשרת הובלה טכנולוגית וכלכלית".
3. חלפו כאמור יותר מעשר שנים מאז פרסום תוצאות המחקר, והתרחשו כמה שינויים: רמת המיסוי הישיר ירדה, חל שיפור יפה בהשתלבות חרדים וערבים בשוק התעסוקה, המדיניות הממשלתיות עשתה פלאים בגידול הכנסתם הפנויה של העשירונים הנמוכים - 5% בשלוש השנים האחרונות, בממוצע שנתי. דבר אחד לא ממש השתנה: נטל המס הכבד על העשירונים הגבוהים. רמת המיסוי השולי אף עלתה והתחושה של האוכלוסייה הזאת נותרה בעינה - הם הנושאים בנטל. התחושה הזאת מגובה היטב בנתוני גביית המסים של השכירים: שלושת העשירונים הגבוהים משלמים את רוב המסים הישירים בישראל (80%-90%), בעוד שחלק ניכר מציבור השכירים בישראל אינו מגיע לסף המס, הן בגלל השכר הנמוך והן בגלל מערך נרחב של נקודות זיכוי שמאפס את המס הישיר. ההרגשה של הנושאים בנטל היא, בצדק, שהם הפראיירים שמשלמים מסים והמדינה אינה עושה בשבילם דבר. יש לא מעט אזרחים שרואים כיצד חצי ממשכורתם מתעופף לטובת מסים והתחושה הטבעית היא שהם מממנים פרזיטים. גם אם התחושה הזאת מוגזמת, יש בה משהו. כשהציבור הזה קורא לאן מנותבים כספי המסים שלו, ורואה שזה לא ממש למטרות רווחה טהורות, התסכול גובר, ועם התסכול בא הרצון לחיות במקום אחר. לרובם, נדמה לי, אין בעיה לשלם מסים שהולכים לחלשים באמת, אבל יש להם בעיה להעביר כספים לקבוצות שיש להן כוח מיקוח פוליטי גבוה וכוח סחיטה גדול.
4. שימו לב לטבלה המצורפת. היא ממחישה יותר מכול את התסכול הגובר והולך של עשירוני הביניים והעשירונים ה"גבוהים" (בטעות הם נחשבים "גבוהים". חלק גדול מאלה הכלולים בהם הם מעמד ביניים קלאסי). נתחיל מעשירוני הביניים: מי שמשתכר בין כ-14 עד 20 אלף שקל ברוטו בחודש משלם מס שולי של 31% (המס השולי הוא אחוז המס שנגבה מכל שקל נוסף לשכר). אבל מס הכנסה הוא כמובן אינו המס היחיד שהוא משלם. הוסיפו לכך את ההפרשות לביטוח הלאומי ואת מסי הבריאות, ופתאום המס השולי מתרומם אל מעבר ל-40%, גבוה בכל קנה מידה. כמובן, ככל שעולים במדרגות המס לעבר העשירונים העליונים, המס השולי עף לגבהים - 50%, 60% ו-70%. זה מיסוי שמוביל לאותו תסכול שהוזכר קודם לכן. כחלון צריך לפרק אותו באמצעות הורדת המיסוי הישיר לעשירוני הביניים ולעשירונים העליונים, גם אם נגידת בנק ישראל וכלכלנים במשרדו חושבים הפוך. צעד כזה לא רק יעזור לפרק את התסכול, הוא גם יתרום לצמיחה.
