מעייין בלום / צילום: כפיר זיו
במשך תקופה ארוכה, מעיין בלום הרגיש שהוא לא מצליח להתניע. בהתחלה ייחס את החולשה ואת העייפות התמידיות שלו לבדיקות הערנות שעורך לו הילד בן השנתיים בשעות לילה מאוחרות, אבל כשלא חלפו, הופנה לבדיקות דם, והתוצאות שלהן הפכו את חייו. "מצאו לי הרבה כולסטרול, שומנים וסוכרים", הוא אומר במבט עייף ובשיער סתור, ונראה כאילו סיים לפני רגע משמרת לילה בקו הייצור של מפעל תעשייתי. "הרופאים אמרו לי, שאם לא אעשה משהו ומהר, אצטרך לבלוע כדורים. השאלה הייתה איפה אני מוצא עזרה, כי עם רופאים אני לא מסתדר. שמעתי על תזונאית איירוודית ואחרי פגישה איתה הבנתי שאני הולך לשנות את אורחות חיי".
כי מה היה קודם?
"זה לא חדש שלאוכל יש משמעות רגשית עמוקה וחלק חשוב במהות האנושית. אצלי האוכל קשור לחדוות חיים, זוגיות, פיצוי, שעמום, לכל-כך הרבה דברים. יש בו תחושה של חופש, עצמאות, שאני יכול לאכול מה שאני רוצה, ולוותר על זה - זה לוותר על מי שאני".
וספורט עשית?
"און אנד אוף, יותר מדי אוף. כשאתה עובד הרבה, אתה חי על מה שיש בסביבה. המטפלת אמרה לי שחבל שאני עושה את זה לעצמי. הייתי מכור לסוכר ויש כל-כך הרבה דברים שמתפרקים לסוכר שאסור לי היום לאכול. אסור לי שום סוג של חיטה, מוצרי חלב, סויה, בשר".
אתה שחקן קומי וכותב של סאטירות. איך אפשר לשמור על חוש הומור בתנאי רעב כאלה?
"ואחד הדברים שאני הכי גאה בו הוא חוש ההומור שלי. כשמישהו אמר לי שאיבדתי אותו מאז שהתחלתי את הדיאטה, השפלתי מבט וזה כל-כך כאב. לא נראה לי שזה נכון, אבל עלו דברים אחרים ממני על פני השטח, מעבר לבעיות הרפואיות שצצו דווקא כשהתחלתי לשמור על תזונה בריאה, כמו גאוט, שזו דלקת פרקים שכנראה הייתה איפשהו ברקע ופרצה החוצה. אני יותר מהורהר, חושב לא מעט על סטייקים ובחודש האחרון מרגיש יותר תנודתי. מצאתי את עצמי רב עם מישהו בעניינים מקצועיים, אולי פעם ראשונה מזה עשר שנים ואני קולט שהדם עולה לי לראש ואנחנו הולכים מכות עוד מעט, עם פעימות במוח".
בלי אוכל, גם העצבים מתוחים.
"יש לי תיאוריה. ירדתי איזה ארבעה קילו בחודשיים האחרונים. כשיש לך שומן בגוף הוא מגן עליך, יוצר מחיצה בינך לבין העולם, וכשהוא נעלם, אתה יותר פגיע וחשוף ואתה מגיב אחרת".
גם בקריירה?
"נראה לי שכן. הנכונות שלי לעשות פרויקטים שאולי לא הייתי הולך עליהם בעבר, השתנתה. כמו המחזה 'חשש לאירוע' שהתחיל לרוץ בתיאטרון תמונע, שכתב נועם גיל וביים יגאל זקס. סאטירה קצת פיוטית, לא מהסוג שעשיתי קודם. הוא מספר על אמא שרוצחת את בעלה וכדי לכסות על הפשע, היא והבן לוקחים את הגופה לכפר ערבי, כדי שיהפוך את הרצח לאירוע ביטחוני ומנסים לשכנע את המדינה שמדובר במניעים לאומניים. האמת הופכת לנוזלית והם מתחילים להאמין לשקר של עצמם".
אין לך בעיה עם המסר הפוליטי של המחזה?
"אני אדם פוליטי. גם אין לי מה לחשוש, כי אני לא במקום מרכזי בציבור כדי שאנשים ייכנסו בי ואני בקושי בפייסבוק. המחזה הוא לא מה שהיית מצפה ממחזה פוליטי, כי הוא לא מדבר על ימין ושמאל, אלא על מה קורה כשאתה משנה את המציאות כדי שתתאים לתזה שלך. באמריקה רואים את זה בפייק ניוז, ובארץ יש עיתון עם נרטיב מסוים ואחר עם נרטיב הפוך, ושניהם מדברים על אותה המציאות".
איך זה שעוד לא פרצת את מחסום הסלבריטאות? הופעת ב"המשרד", "אבודים באפריקה", "מתים לרגע", "היהודים באים". כתבת לליאור שליין, יכולת להופיע ב"ארץ נהדרת".
"אלה שאלות שאני שואל את עצמי. אני לא כמו ליאור שליין. אין לי את הדרייב שיש לו, הוא בולדוזר, וכן, היו גישושים ל'ארץ נהדרת'. באופן מהותי יש בי משהו שמסתכל מבחוץ פנימה ואני כנראה לא מרגיש בנוח ולא רוצה באמת להיות במרכז. אני מסתכל על ההוויה הישראלית. לפעמים אני מרגיש חלק ממנה והרבה פעמים אני מרגיש לידה".
ועדיין, אתה שחקן, כך שכנראה שאתה כן זקוק לתשומת הלב.
"זה נכון. התחלתי לשחק בגיל 11 ב'תופסים ראש' בערוץ 1, ובתקופה האחרונה הפסקתי לכתוב ואני רק משחק. ניסיתי לכתוב את הדבר שלי, ועשיתי סדרת רשת, אבל אז התחיל להיות לי יותר ביקוש כשחקן והרגשתי יותר נוח לשחק מלכתוב. היום אני יכול להגיד שהמקצוע שלי הוא משחק".
מה יותר מתגמל?
"משחק. אין ספק בכלל. אני אוהב כותבים, מזדהה עם כותבים ואחשוב שבעים פעם לפני שאשנה משהו בטקסט שמישהו אחר כתב, כי אני יודע כמה אנרגיה מושקעת בכל מילה, וזמן ההשקעה שלהם אדיר".
אלא אם כן אתה כותב ב"ארץ נהדרת".
"כותבים בתוכניות כמו 'ארץ נהדרת' עובדים מסביב לשעון וזה מה שהופך אותן לכל-כך טובות. זאת עבודה הרבה יותר קשה מזו של שחקן".
ומה עם כתיבה מתוך אהבה וצורך?
"כשיש לי יום-יומיים פנויים, אני מיד מתחיל לכתוב ולבעבע לכל מיני כיוונים. להגיד שבהכרח מתגבש מזה משהו? בעיקר אם זה מיועד לטלוויזיה או לקולנוע, לוקח הרבה מאוד זמן עד שזה - אם זה בכלל - קורה".
היום לא מעט שחקנים כותבים את הסדרות ואת התפקידים של עצמם.
"אוף. זה נורא קשה. יש לי בעיה עם הפקה וכתיבה. אני לא מסודר ולא מאורגן וכל זה עם עייפות של ילד בן שנתיים, זה בלתי אפשרי. מה גם שכרגע אין לי משהו דחוף להגיד. יש כזאת צפיפות. כל אחד יכול להגיד הכול, וכשכולם אומרים, אתה קצת טובע. אני מאוד נהנה כרגע בתיאטרון, כי זה משהו שלא עשיתי הרבה".
הופעת ב"איש הכריות" בתיאטרון חיפה.
"והיו לי אז ספקות אם אני בכלל מסוגל לשחק על במה, כי פחדתי שאיבדתי את היכולות האלה בכל-כך הרבה שנים של משחק מול מצלמה. הקשר עם אנשים חיים, קהל גדול, זו חוויה אחרת לגמרי לעומת משחק בסדרה, שהכול זז מהר".
מה הייתה נקודת המפנה המקצועית שלך?
"'אבודים באפריקה'. לפניה הרגשתי מאוד רע בצילומים, מאוד ביקורתי כלפי עצמי, חסר ביטחון, בתחושה שאני עושה את הדבר הלא נכון ושאני לא צריך להיות שחקן. זה גרם לי סבל. אבל ב'אבודים באפריקה' צילמנו רחוק מכאן, מבודדים ומוקפים באפריקאים, והייתה לי מערכת יחסים מאוד טובה עם יובל שפרמן, הבמאי. למדתי שם איך לבטוח בבמאי ובתהליך הזה וליהנות".
גם בעונה השלישית של "היהודים באים" רואים שאתה נהנה ומקבל יותר תפקידים.
"היוצרים מכירים כבר אותי ואני אותם, ואין מה לעשות, יש לי טייפ קאסט של המפגר האינפנטיל".
ובמציאות אתה מאוד לא כזה.
"כנראה שהניגוד הזה בולט. יש בי שילוב של מופנמות ומוחצנות ורק כשאני מתחיל לדבר, מבינים שיש אולי גם עומק".
ואיך יוצאים מזה?
"השאלה אם אני רוצה לצאת מהטייפ קאסט הזה".
אתה לא רוצה?
"אין לי בעיה איתו. אני ורסטילי. בסרט החדש של אבי נשר, למשל, אני עושה דמות רחוקה ממנו".