1. שחרור האישה יביא גם לשחרורו של הגבר. זו תמצית "המין השני", ספרה של סימון דה בובואר, סופרת והוגה צרפתייה. דה בובואר כתבה בספר, שיצא לאור ב-1949, את המשפט האולטימטיבי "אישה אינה נולדת אישה - היא נעשית אישה", ומאז הוא נעשה ברור יותר ויותר לנשים ולגברים, בתהליך שיש בו עליות ומורדות, מלחמות, מאבקים, עלבונות, תיקוני חקיקה (שבוצעו על ידי גברים למען עצמם, כדי שנשים יבחרו בהם בבחירות). בעוד המלחמה של הדור המבוגר (שאת שמותיהם אנחנו רואים ושומעים כעת בכותרות החדשות) על שימור ההגמוניה הגברית מחריפה ועושה שימוש בנשק ביולוגי - בכוחי ובסמכותי אכפה עלייך את זכרותי - דור הגברים הצעירים כבר הבין ברובו (אפשר שחונך לכך על ידי דור האימהות הפמיניסטיות) שהשתתפות בגידול הילדים ובחיי הבית השוטפים זה התפקיד הכי גברי שיש. לא עוד "זמן איכות" בשבת בבוקר או נסיעה חד-שנתית ליורו דיסני והכול כלול. מה שאומר שיש תקווה.
2. השאלה היא מתי, מתי ייגמר שלטון הגבר שהביא ומביא לכל התופעות הרעות והמכוערות - מאונס ילדות באפריקה ובדרום מזרח אסיה והדבקתן באיידס, ועד נשיקה כפויה וליטוף בכוח בעולם המערבי, המכונה "מפותח". התשובה עגומה במיוחד: שלטון הגבר יימשך כל עוד יהיו רוב רובם של המנהלים, קובעי ההחלטות ומובילי הדרך גברים, וכל עוד יהיו הנשים, מכורח המציאות, תלויות בהם בקבלה לעבודה ובקידום.
גברים הם שקובעים את מערכת יחסי העבודה. הם אלה המשמרים את פערי השכר בין המינים. הם האחראים לכך ששכרה של אישה נמוך ב-30%-36% משכרו של גבר באותה משרה. התירוץ "נשים לא עושות שעות נוספות, לא נשארות לישיבות ערב, הן רוצות להגיע הביתה בזמן ולכן שכרן נמוך יותר" נוצר על ידי גברים למען שימור מעמדם וגבריותם. הרי מי שקובע פגישות הנהלה בשעות הערב הם גברים-מנהלים שרוצים להגיע הביתה רק אחרי שהמלאכים הקטנים נרדמו, אחרי ארוחה, מקלחת, שיעורי בית ושיחה על היום שהיה, ולהנהן בעצב: אני עושה את זה רק בשביל העתיד שלכם. כך, נשים שרוצות להתקדם חייבות להשתלב בשעות האינטרס הגברי ולשחרר עצמן מכל דבר אחר. לא סתם יש גידול דרמטי ומתמשך במספר נשות הקריירה והמנהלות הרווקות (הדבר בולט במיוחד בארה"ב, שבה מערכת התמיכה המשפחתית והממשלתית חלשה יותר). לא סתם הגינקולוגיה המודרנית מפתחת מערכי שימור והקפאת ביציות לנשים, למען יוכלו להתעלם מ"השעון המתקתק".
3. יחלפו עוד 217 שנים בטרם ייסגרו פערי השכר בין גברים ונשים בעולם, שרמתם הגלובלית הממוצעת עומדת על 23%, לפי מחקר הפורום הכלכלי העולמי שפורסם בתחילת החודש הזה. הפורום, מייסד כנסי דאבוס בשווייץ, בדק 144 מדינות ומצא שיעברו עוד שתי מאות עד שיהיה שוויון הזדמנויות ושוויון שכר בין גברים לנשים. איסלנד הייתה במקום הראשון בסגירת הפערים, ואחריה נורבגיה ופינלנד. ישראל במקום ה-44, אחרי קוסטה ריקה, פנמה ואקוודור.
שנת 2334 צפויה להיות נקודת האיזון העולמית האולטימטיבית. הכוח, הסמכות, לא יהיו עוד מגדריים אלא שוויוניים. אמנם מדובר בסקר הכולל גם עשרות מדינות שמדכאות נשים כדרך חיים ואמונה דתית לכאורה; מדינות שבהן נשים מתקשות לעמוד על דעתן ולדווח על פגיעות משום סכנת חיים אמיתית להן ולבנותיהן. אבל זו נחמה זעירה מאוד, בעיקר משום שהסקר מתפרסם בכל שנה מאז 2006 ומציין במפורש שהשנה "נעצרה" ההתקדמות האיטית אך המתמשכת והיציבה שנרשמה בצמצום הפערים בין גברים לנשים.
4. אף אחת כבר לא שורפת חזיות. אין צורך. האירוע ההוא קרה, בעצם לא קרה, במחצית השנייה של שנות ה-60, בפעולות מחאה באטלנטיק סיטי, נגד יחס מבזה בתחרויות יופי שכונו "שוק הבשר". בשיא ההפגנה הוצב פח גדול, "Freedom trash can", ואליו נזרקו סממנים נשיים כמו חזיות, מחוכים, ריסים מלאכותיים. אגב, הפח כלל לא נשרף והחזיות גם לא. אבל את המחאה נשלחו לסקר כמה עיתונאים גברים, ואחד מהם כתב שהפמיניסטיות שלפו חזיותיהן ושרפו אותן. בכך פתח גל, שנמשך כמה חודשים, של כתבות משפילות שבהן נכתב, גם על ידי עיתונאיות ונשות חברה, שיש נשים שרוצות לדמות עצמן לגברים ולכן הן בלתי ראויות להיקרא נשיות.
התנועה הפמיניסטית האמריקאית, שניסתה אז להתגונן, דווקא התחזקה אחרי האירועים הללו. האגדה מספרת שאחר כך נטען שזה היה העורך שהקצין את העובדות לשם כותרת מרהיבה, ושהוא עשה זאת "רק" בגלל רוח התקופה, שבה הפגינו נגד מלחמת וייטנאם ושרפו צווי גיוס.
5. כך או אחרת, זה מה שקורה עכשיו: נשים מתלוננות על אירועים שקרו בעבר, ונשים אחרות נדות להן בראשן, בתמיכה או בהתנגדות, וגברים מצקצקים בגלוי אבל מגחכים זה לזה בסמוי. המציאות היא שמגל לגל, מסערה לסערה, מדד רעידת האדמה הולך ומתחזק. "שיימינג" הוא העניין הנוכחי. להביך, לבייש, לפגוע. מה שעשית לי, אני עושה לך. לפרסם ברשתות חברתיות, להשתמש בקשרים כדי לחשוף פגיעה - זו ההגנה הכי דמוקרטית שיש. כך נוהגים אזרחים ואזרחיות שנפגעים ממערכת אכיפה מקולקלת; שחוששים להגיש תלונה במשטרה פן ייפגעו שוב ושוב לאורך שנים מחקירה מעליבה, משופטים שמאשרים להגנה לשאול שאלות מביכות, ועיקר העיקרים, מהתמשכות הליכים.
לפני כשבוע פורסמה החלטת בית המשפט לזכות מכל וכל את קצין הביטחון של עיריית אשדוד, ששלוש עובדות עירייה שהיו כפופות לו האשימו בהטרדה מינית. רק שהזיכוי המלא, שקבע כי עדויות המתלוננות אינן אמינות ואפשר שתואמו למטרה פוליטית, נעשה רק אחרי שמונה שנים. שמונה שנים תמימות מהתלונה עד הזיכוי המלא. נדירים אלה שיכולים ויכולות לעמוד בשנים כאלה, במחירים כאלה. לכן שיימינג הוא דרך של אין ברירה, התשובה הציבורית לחידלון האכיפה הממשלתית. והתופעה רק תלך ותגבר. לכן ה"פתרון", ההצעה של השרה גילה גמליאל להאריך את תקופת ההתיישנות על עבירות איננה יעילה ולא תעזור כל עוד המערכת לא יכולה לסיים תביעות בזמן אנושי סביר.
המציאות היא שמגל לגל, מסערה לסערה, מדד רעידת האדמה הולך ומתחזק. "שיימינג" הוא העניין הנוכחי. להביך, לבייש, לפגוע. מה שעשית לי, אני עושה לך. לפרסם ברשתות חברתיות, להשתמש בקשרים כדי לחשוף פגיעה - זו ההגנה הכי דמוקרטית שיש.