קשישים סיעודיים / צילום: תמר מצפי
1. הנה זה מתחיל: קמפיין ההפחדה של משרד האוצר בכלל ואגף התקציבים בפרט, נגד ביטוח סיעודי ממלכתי. שוב נזרקים מספרים באוויר שזה יעלה "לנו" כמה מיליארדים טובים, תחת כל מיני הנחות, וכמובן שיום הדין, כלומר יום החשבון, יבוא - וזה יהיה על חשבון שירותים חברתיים אחרים. ובכלל, תמיד עולה השאלה (הנכונה) שצריך למצוא לזה מקור תקציבי כי אי-אפשר להגדיל הוצאות בלי להגדיל במקביל את ההכנסות.
קמפיין ההפחדה הזכיר לי קמפיין הפחדה דומה בעבר, עם אותם עקרונות, על הניסיונות שצלחו בזמנו להעלות את שכר המינימום. שוב ושוב הפציץ האוצר, דרך השופרות הנאמנים שלו בתקשורת, בכותרות מאירות עיניים עם מספרים על העלות התקציבית של העלאת שכר המינימום בסקטור הציבורי. ושוב זה לווה בהפחדות על כסף שאיננו ונזק שבוא יבוא כתוצאה מהעלאת שכר המינימום.
מיותר לציין שכל ההפחדות, לפחות בנושא שכר המינימום, התבררו כעורבא פרח, והמידע שהפריח האוצר היה מקבץ של הזיות שנופחו בכוונה מעבר לכל פרופורציה רק כדי לנסות ולסכל את העלאת שכר המינימום בשיעורים משמעותיים.
2. לפני שהדיון התקציבי על ביטוח סיעודי ממלכתי מתקיים, ולפני שפקידי האוצר נכנסים למסגרות המקובעות הללו, הם חייבים וצריכים להשיב לעצמם ולציבור שאותו הם משרתים על השאלה הבאה: נניח שקשיש נקלע למצב סיעודי, מצב שבו הוא אינו יכול לבצע בעצמו פעולות יומיומיות בסיסיות כמו ללכת, לקום, לשכב, להתלבש וכד'; או לחילופין, קשיש שחולה במחלת האלצהיימר (כיום מצבם הסיעודי של כשלושה רבעים מהקשישים הסיעודיים נובע מקשיים של אי-יכולת לבצע פעולות יומיומיות; והנותרים סובלים מדמנציה, כאשר כ-70% ממקרי הדמנציה הם של מחלת אלצהיימר). קשישים במצב הזה זקוקים כמובן להשגחה צמודה 24 שעות ביממה.
ההשגחה הזו, שנעשית בדרך כלל באמצעות מטפלים סיעודיים (זרים) עולה כ-8,000-10,000 שקל לחודש (בהנחה של טיפול בביתו של הקשיש ולא במוסדות); ונניח שלאותו קשיש או קשישה אין הכנסות משמעותיות, לבד מקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי; ונניח שכדי לממן את עלות הטיפול הסיעודי היו לו שני רבדים של ביטוח: האחד, הבסיסי, של ביטוח לאומי, שעשוי להגיע במקסימום - לקשישים תלויים לחלוטין - עד כ-3,700 שקל לחודש ברוטו (הכוונה בברוטו כי מנכים, למשל, את עלות הטיטולים המסופקים לקשיש ועוד); והרובד השני, זה של קופות החולים, מעניק במקסימום עד 5,500 שקל, אבל הוא מוגבל עד ל-5 שנים במקסימום מיום התשלום - ויש מקרים שזה רק לשלוש שנים. כלומר, אחרי תקופת ההגבלה - התשלומים נפסקים.
פה צריך להדגיש: על-פי מידע חלקי של הביטוח הלאומי, מקבלי גמלת סיעוד נשארו במצב סיעודי כ-5.5 שנים בממוצע (כלומר, נפטרו). ליתר דיוק, כ-68 חודשים בממוצע והחציון עומד על 55 חודשים. ההבדל בין הממוצע לחציון מעיד על כך שמרבית מקבלי הגמלה נפטרים אחרי תקופה קצרה מהממוצע, והגמלה המשולמת לתקופה ארוכה יותר היא בדרך-כלל לקשישים דמנטיים שבממוצע חיים יותר במצב תלות גבוה.
ועכשיו לשאלה שלי לפקידי האוצר: האם הכיסויים הביטוחיים כפי שהוצגו מכסים את עלות הטיפול הסיעודי לאורך זמן שיכול להגיע במקרה "הטוב" למאות אלפי שקלים לפחות? והתשובה היא כפי שהם יודעים ומבינים אותה: לא רבתי. הם גם יודעים שהאחריות על מימון הטיפול הסיעודי למעשה נופלת על המשפחות של הקשישים, והתמיכה שמספקת המדינה - אותה תמיכה שמוגדרת אצל הכלכלנים כ"הוצאה ציבורית" - היא די נמוכה בהשוואות עולמיות.
אם התשובה היא לא, ואין ספק שהיא לא, לפקידי האוצר אין ברירה אלא לתמוך בהגדלה של ההוצאה הציבורית לסיעוד (בין היתר על-ידי ביטוח ממלכתי), או להתייצב בפני הציבור ולהגיד להם: 'סליחה, התשובה שלנו היא שתסתדרו לבד, תחסכו יותר לעת זקנה ולעת צרה, והתפקיד של הילדים שלכם הוא לדאוג לכם ולהשלים את העלויות החסרות'. אם זו תפיסתם של פקידי האוצר, וזו לבטח תפיסתם (לפחות לא הגלויה), שיגידו אותה בגלוי ולא יסתתרו מאחורי תדריכים לעיתונאים או הפחדות תקציביות.
3. עבודת המחקר שהוציא בנק ישראל בשבוע שעבר היא בפועל תשובה לכל מי שמתנגד לביטוח סיעוד ממלכתי, למרות שמחברי המחקר לא נקטו כל עמדה שיפוטית, אבל העובדות כפי שהשתקפו מהמחקר מדברות בעד עצמן. הנה כמה מהן, בתוספת פרשנות קצרה.
■ "עבור קבוצה לא קטנה בקרב אוכלוסיית הקשישים, ההוצאות למימון טיפול סיעודי בקהילה גבוהות מאוד ביחס ליכולתם לממנו. המדובר בקשישים שהכנסתם נמוכה, שלא רכשו ביטוח פרטי ושאין בידיהם חסכונות". זה צריך בכלל פרשנות? פה בדיוק נכנסת המדינה ונכנס המושג של "ערבות הדדית" - בשביל אותה קבוצה שלא מסוגלת, היא והמשפחות שלה, לממן עלויות גבוהות מאוד של טיפול סיעודי.
■ "העובדה שהביטוח הפרטי מממן בדרך כלל טיפול סיעודי לתקופה של עד חמש שנים בלבד עלולה להביא לכך שקשישים סיעודיים השוהים במצבם בתקופה ארוכה (בעיקר תשושי נפש) יוותרו ללא יכולת מימון". את זה כבר שאלנו את פקידי האוצר, והתשובה לכך ברורה: הגבלת השנים בביטוחי קופות החולים תשאיר קשישים רבים בלי יכולת מימון. המצב הופך לגרוע במיוחד אם לאותו קשיש יש רק רובד אחד (ביטוח לאומי) של כיסוי.
■ "ההוצאה הציבורית בישראל על סיעוד - 0.7% תוצר - נמוכה מהממוצע בקרב מדינות ה-OECD העומד על 1.3% תוצר, גם כאשר לוקחים בחשבון את ההבדלים הדמוגרפיים באוכלוסייה. עם זאת, בהתחשב בשונות הרבה הקיימת בין מדינות ה-OECD בהוצאה הציבורית של סיעוד, ההוצאה בישראל אינה נמוכה באופן חריג". אוקיי, אז היא לא נמוכה באופן חריג, אבל היא עדיין נמוכה. המשמעות: נדרש גידול בהוצאה הציבורית על סיעוד.
■ "התחזיות להוצאה על סיעוד בטווח הארוך, על בסיס הכיסוי הקיים, נעות בטווח רחב: בין גידול מזערי עד שנת 2045 ועד לתוספת של כאחוז תוצר ואף יותר מכך". הפרשנות: כל מספר שעף עכשיו באוויר על העלויות הוא לא רציני. מה שידוע היום הוא שכרבע מהאוכלוסייה של בני 65 פלוס (11% מהאוכלוסייה) נזקקו בשנת 2015 לשירותי סיעוד, כאשר מעל גיל 80 שיעור זה גדל פי 2 עד 3. בישראל רובם המוחלט של הנזקקים לסיעוד מטופלים בקהילה ולא במוסדות אשפוז. בסך הכול, מדובר על כ-226 אלף קשישים סיעודיים בישראל בשנת 2015.
■ "שיעור המבוטחים באוכלוסיות הערבית והחרדית נמוך משמעותית מאשר בשאר האוכלוסייה, ייתכן ובשל הסתמכות רבה יותר על שירותי סיעוד לא פורמאליים". זו נקודת חשובה בדיון על ביטוח סיעוד ממלכתי - בדיוק כמו בדיון על חוק הבריאות הממלכתי. תזכורת: כיום כ-60% מהאוכלוסייה בישראל מחזיקים בפוליסת ביטוח סיעוד פרטית כלשהי, שיעור גבוה מאוד בהשוואות עולמיות. 48% מהאוכלוסייה מחזיק בפוליסת ביטוח סיעודי קבוצתי של קופות החולים. בסך הכול מדובר בכ-4 מיליון פוליסות דרך קופות חולים וכמיליון פוליסות דרך הביטוחים הפרטיים. בקופות החולים מדובר במחירים סבירים, הביטוחים הפרטיים יקרים להחריד. ויש כמובן את בעיית הביטוחים הקולקטיביים שמתגלגלת כבר כמה שנים והנה הגענו עד הלום למשבר הנוכחי.
4. הפתרון לבעיית המקור התקציבי הוא כמובן פשוט מאוד: העלאת מס הבריאות בחצי אחוז עד אחוז (כיום משלמים הרוב 5% מס בריאות), ייתכן גם בשיתוף המעסיקים, כדי להעמיק ולהרחיב את הכיסוי של ביטוח הסיעוד הציבורי, כשהדרך המוצעת ע"י שורה של חברי כנסת היא באמצעות ביטוח ממלכתי. יש עם הדרך הזו שתי בעיות עיקריות: הראשונה: זו העלאת מס, וכחלון לא ממש רוצה להצטייר כמי שמעלה מסים במיוחד לאחר שהבטיח וקיים להוריד מסים; השנייה: התחושה המוצדקת של מעמד הביניים שהוא מממן, באמצעות העלאת המס, בין היתר, אוכלוסיות שלא עובדות ולא משלמות מסים. לתחושת התסכול המוצדקת הזו מצטרפת העובדה שמעמד הביניים לא ייהנה מהביטוח הממלכתי כי מרמה מסוימת של הכנסות לא קמה זכאות לגמלת סיעוד.
בנוגע לכחלון: זה בעיקר בעיה תדמיתית - כי מדובר בהעלאת מס מינורית שתומכת בחלשים ובקשישים סיעודיים - מה שדווקא עשוי לתרום לו תדמיתית. מה גם שהתוכנית המתגבשת לריווח מדרגות מס ההכנסה תתרום הרבה יותר למעמד הביניים מגידול במס הבריאות. בנוגע למעמד הביניים: הפתרון הוא לתת גמלה מסוימת מופחתת ו/או הטבות מס על הפרשות לביטוח סיעוד פרטי, כפי שמציע יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן.
נושא הסיעוד הוא נושא כאוב, ונוצרה פה הזדמנות וקונצנזוס רחב להרחבת המימון הציבורי ולהרחבת מעגל הזכאים. אסור לפספס זאת, ואסור לתת לפקידי האוצר לטרפד זאת.
eli@globes.co.il