יואב לוי/ צלם: כפיר זיו
כשהוא היה ילד, יואב לוי היה שחקן כדורגל נוראי. זה לא הפריע לו להסתובב בשכונה שבה גדל בבני-ברק כאילו הוא כוכב ולאף אחד פשוט אין יכולת להבין כמה הוא מוכשר. במקביל, הוא פיתח אובססיה למכבי תל-אביב, שרודפת אותו עד היום, ומסייעת לו לגלם את דמותו של פופאי, אוהד שרוף של הפועל חיפה, בהצגה החדשה "אגדת דשא" שעולה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי. היא מביאה את סיפורו של לייבו, אחיו החורג, שאשתו עוזבת אותו והוא נמנע מלפתח רומן עם אישה כדי לא לנחס את רצף הניצחונות של הקבוצה.
לוי לא רק מכיר את הפחד ממנחוס, הוא חי אותו. "אני אוהב את מכבי כבר 35 שנים, כדורסל, כדורגל, כדוריד" - הוא מראה לי שיחת ווטסאפ שניהל בלילה הקודם עם פיטר רוט על "המשחק הפח האחרון של הקבוצה".
יואב לוי | אישי: 43, רווק, גר בתל-אביב
אקטואלי: שחקן תיאטרון הקאמרי. משחק בהצגה "אגדת דשא", מחזה מאת שי להב ובבימויו של רוני ניניו, שעולה החודש; וכן בהצגה "ארוחת טעימות"
- מה נותנת לך אהדה לקבוצה?
"הקבוצה היא התגשמות כל מה שהחיים צריכים להיות. אם הקבוצה מנצחת - הכול בסדר, אם היא מפסידה - הכול מתערער".
- איך ילד דתי מסתדר עם כדורגל, ועוד בשבת?
"הייתי אומר שאני הולך להתפלל תהילים לפני הפעולה בבני עקיבא, לובש את העניבה והכול, ואז הייתי מחליף אותה בצעיף הצהוב, הולך למגרש וחוזר במוצאי שבת".
- ההורים ידעו?
"אני מניח שהם עלו עליי, אבל לא עשו מזה עניין, ככה שהצלחתי לחמוק איכשהו, למרות שכדורגל בשבת נחשב מוקצה. הטרגדיה הייתה שביסודי ובתיכון היינו (קבוצת הכדורגל של מכבי ת"א) הלוזרים של הליגה, ואיך שהתגייסתי לקרבי ולא יכולתי לצאת למשחקים, התחלנו לנצח".
- אף פעם לא היית מחובר לגמרי לדת.
"כל האיסורים האלה תמיד נראו לי מוזר. אסור להדליק טלוויזיה, אור, וכששאלתי שאלות בכיתה, ההסברים שנתנו לי לא סיפקו. ככל שהרמה בשיעורי תנ"ך עלתה, כך גם השאלות שלי גדלו. אני אחד שחוקר במופלא ממני, אפילו פבלובי, וככל שמרחיקים אותי, אני רוצה יותר תשובות. לצבא כבר התגייסתי כחילוני".
- מה אמרו בבית?
"זה לא היה שוק גדול, משפחה דתית-לאומית, גיוס חובה לקרבי וגם אחי ואחותי רופפו לפני כן את המשמעת הדתית. כשאני מסתכל היום על המחנה הדתי-לאומי, הוא שונה לגמרי ממה שהיה פעם. הוא הרבה יותר דתי וימני. רובם אנשים נפלאים, ערכיים, ואני לא מזלזל במקום שממנו הם באים, אבל משהו הקצין והתקשח כשרצח רבין מתח קו ברור מאוד. הרוצח התחנך בבר אילן, עשה שבתות בשטחים ולא נעים להם לשמוע את האמת הזו".
- אתה ביקורתי.
"אני אומר את זה כנצר לציבור הזה, ואני לא רואה את עצמי כנטע זר בו, אלא חלק ממנו, אמא שלי עוד שם לגמרי. ההתנתקות, שהייתה ההתנתקות שלהם מהציבוריות הישראלית, היא הנקמה על מה שעשו להם ברצח רבין, במקום להתבונן פנימה ולהבין למה זה קורה. ולכן דיבורים על אחדות הם צבועים, כי הם מתפלגים מבחירה. המערכת הזאת סובלת מחוסר מודעות עצמית".
- איך הסתדרת שם?
"העיפו אותי מישיבת בני עקיבא נתניה, שבה למדו, בין השאר, אודי פוגל ז"ל, שנרצח באיתמר, בחור מקסים ובן כיתה שלי ואהוב נפש, ועו"ד עדי קידר מארגון 'חוננו', כי לא הייתי מספיק דתי. אם אתה מבריז בשישי לעיר, אתה לא מספיק דתי".
- בהצגה אחרת שבה אתה משחק, "ארוחת טעימות", אתה מגלם אדם דתי מהתנחלות. ועדיין, נשמע שאתה סוחב את העלבון מאז.
"כן, זה היה עלבון. אני לא טוב מספיק, למה? להתנדנד בתפילה פה? וכאן התחילה ההתפכחות. אז חתכתי לאקסטרני בתל-אביב והייתי מאושר. כדורגל, חילוניות בהכי אקסטרים שיש, אמנות, ספרים, סרטים".
- לא היית חשוף לאמנות קודם?
"היום יש ישיבת אמנות בבר אילן ואת בית ספר מעלה, אבל אז לא היה שום דבר. קראתי את 'מחניים' ובכיתי כמו ילדה כשנמצ'ק מת. הלכתי עם בני עקיבא לסרטים לכל המשפחה".
- בית ספר למשחק לא היה אופציה.
"הגעתי לזה במקרה, אחרי שמוני מושונוב שמע אותי מדבר על כדורגל בהתלהבות בבית קפה 'באצו', ואמר 'אתה מדבר בכזה להט, שאתה חייב ללמוד משחק'. אם מוני אומר, אז למה שלא אנסה? למדתי שני מונולוגים ושיר, עשיתי חזרות עם חברה בגינת מסריק והתקבלתי לבית צבי".
- בטח היית צריך להשלים פערים תרבותיים.
"למזלי, אני אוטודידקט. דברים שעניינו אותי באמת, קראתי לבד. אני לא איתי טיראן, בן הכיתה שלי, שבא מתלמה ילין ומעולם תרבותי עשיר וניגן יצירות קלאסיות מגיל צעיר. למדתי ממנו ומחברים אחרים שלי המון. בבית צבי הכרתי לראשונה את איבסן ואת שייקספיר, אבל האמנות היא קודם כול בנשמה. גם אם אתה לא מקבל אותה באופן סדור, אתה מקבל את העולם בדרך אחרת, יודע לחוש בחוסר מוסר וצדק".
- שיחקת בהצגות שטיראן ביים.
"אנחנו חברים כבר 20 שנה. יש לנו הבנה עיוורת, מערכת יחסים מאוד מיוחדת וחזקה, דווקא בגלל שאנחנו כל-כך שונים".
- אתה מקנא לפעמים במעמד האייקוני שלו?
"כן, הוא הגילה אלמגור של השחקנים. פעם קינאתי בו, רציתי להיות כמוהו, היום לא. טוב לי איפה שאני נמצא. כבר 15 שנים שאני בקאמרי, מופיע בטלוויזיה, עובד קשה ומקצוען, והדיסציפלינה שלי מספיק מפותחת כדי לקיים את המקום שלי. להיות איתי טיראן זה להיות רונאלדו, לקום בחמש בבוקר בשביל לרוץ שעות, 2,000 כפיפות בטן ביום. הוא עובד מאוד קשה, עם משמעת עצמית מטורפת".
- נקודת המפנה הגדולה שלך, אחרי החשיפה הטלוויזיונית כרב תנדורי ב"פולישוק", הייתה ההשתתפות בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר".
"לא עשיתי שם תפקיד של מועמד לאוסקר, במצטבר 12 דקות על המסך, אבל עצם זה שהופעתי עם ג'יימס גנדולפיני, ג'סיקה צ'סטיין, ג'ייסון קלארק וכריס פראט, היה בלתי ייאמן. עם קלארק שמרתי קצת על קשר".
- ועם הוליווד?
"אני שולח אודישנים מצולמים ומקווה שמשהו יתפוס, אבל אני לא מתכוון להשתגע מזה. אולי אסע לחצי שנה, כי אין ספק שמי שנסע לשם עובד בזה".
- השתתפת גם ב"בני ערובה" שנמכרה בחו"ל.
"בצרפת אנחנו להיט. כשהייתי בתאילנד, הצרפתים קפצו עליי".
- איך אמא קיבלה את העובדה שהפכת לשחקן?
"היא לא ידעה מה זה אומר, אבל כן הבינה שאני רוצה להיות כמו מוני ובראבא שהכירה".
- וכשהתחלת להצליח ולהופיע בטלוויזיה?
"היא לא הפסיקה לחייך".
- אבא לא זכה לראות אותך מצליח. כמו פופאי מ"אגדת דשא", איבדת אותו.
"הוא עישן המון, שתיים וחצי קופסאות ביום, ופשוט מת מסרטן ריאה. המוות שלו הכניס אותי להלם. לקחו לי חמישה חודשים לצאת ממנו, ובדיעבד אני מבין שהלכתי ללמוד תיאטרון כדי להכריח את עצמי להתעסק עם עצמי".
- "אגדת דשא" מנסה להביא קהל שאינו חובב תיאטרון לאולמות?
"לא ממש. הכדורגל הוא כלי להביא סיפור אהבה".
- ואולי גם להנגיש את הכדורגל לחובבי צ'כוב.
"בכדורגל יש סדר נורא ברור. יש טוב ורע, מותר לקלל את הרע, ופופאי, הדמות שלי, למד מלייבו לקלל ביידיש ולאכול הרינג".
- מצד אחד הרינג, ומהצד השני אתה עומד לגלם את חגי עמיר בסרט על רצח רבין.
"ירון זילברמן מביים אותו ואם את שואלת אם הסכמתי בקלות, אז כן, בשביל זה הגעתי למקצוע".
- יש מקום לעוד סרט על רצח רבין?
"כן, חד משמעית. יש מקום לעוד שמונה סרטים, אם את מבינה למה אני מתכוון".