בנימין נתניהו בצוללת / צילום אבי אוחיון לעמ
בשבוע הבא ייחקר שוב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על-ידי חוקרי המשטרה. הם ימשיכו לעמת אותו עם דברים שאמרו עד המדינה ארי הרו, איש העסקים, ארנון מילצ'ן, העוזרת של מילצ'ן ומעורבים נוספים בחקירותיהם, שמעלים לכאורה כי נתניהו עבר במסגרת מערכת יחסיו עם מילצ'ן על חוק המתנות, ביצע עבירה של מרמה והפרת אמונים ואולי אפילו עבירת שוחד. נתניהו ימשיך להישאל גם על פגישותיו עם מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס. גם בפרשה זו, תיק 2000, נתניהו חשוד בשוחד, אך כאן מצבו טוב יותר.
בעוד שתיק 1000 הוא תיק שיקום וייפול על הראיות שמעלות או מפריכות את הטענות שנתניהו נתן למילצ'ן תמורה בעבור המתנות וטובות ההנאה שקיבלו הוא ורעייתו - תיק 2000 הוא תיק שיקום וייפול על פרשנות משפטית גרידא. הראיות בתיק הזה הן הקלטות השיחות של נתניהו ומוזס, ואין כמעט מחלוקת עליהן. השאלה היא האם המשא-ומתן המושחת לכאורה בין השניים (שהתגבש או לא התגבש להתחלה של מימוש) מהווה עבירה על החוק, כטענת מקטרגי נתניהו - או שמדובר בדוגמה בוטה למערכת יחסים מקובלת בין פוליטיקאי בכיר לבין בעלים של כלי תקשורת.
בינתיים גוברות ההערכות שנתניהו לכל הפחות יתושאל על-ידי המשטרה גם בתיק 3000 - תיק פרשת הצוללות וכלי השיט. אחד הסממנים לכך הוא שדוד שמרון, עורך דינו של נתניהו החשוד בקבלת דבר במרמה; ויצחק מלכו, שליחו המדיני של נתניהו; ממשיכים לבוא ולצאת מחדרי החקירות של יחידת להב 433. אם אחד מהם יקשור בין החשדות לבין הבוס, אז גם הבוס יצטרך לספק הסברים.
ידלין כמשל: הדינמיקה המיוחדת של חקירות צווארון לבן וחקירות פליליות
כשאשר ידלין, מבכירי תנועת העבודה, זומן לראשונה לחקירה פלילית ביחידה הארצית לחקירות הונאה ב-1976, רגע לפני שמונה לנגיד בנק ישראל, התבססו המפכ"ל שאול רוזליו, והיועמ"ש אהרן ברק, על מידע חלקי וגולמי, כמעט על רכילות שרמזה כי ייתכן שידלין קיבל שוחד בעסקה שבה רכשה קופת-חולים שידלין עמד בראשה, מלון בשארם א-שיח שבסיני.
המידע הגולמי הזה הוביל לפתיחת חקירה שברבות הימים הרעידה את אמות הסיפים בארץ. היא הביאה להגשת כתב אישום להרשעה בשוחד ולשליחתו של ידלין לחמש שנות מאסר, גרמה בעקיפין להתאבדותו של שר הבינוי והשיכון, אברהם עופר, ויש יאמרו גם לנפילתה של מפלגת העבודה ועלייתו של הליכוד לשלטון ב-1977.
בספר שכתב ברוך לשם על ניצב בנימין זיגל, ממקימי היחידה הארצית לחקירות הונאה, שחקר את ידלין, תואר האופן שבו התפתחה החקירה הראשונה של ידלין שבתחילתה הוא היה משוכנע שהיא תסתיים במהרה בלא כלום: "ידלין, שהיה זחוח בדעתו הביא לפתע בלי משים לתפנית במידע המצוי בידי המשטרה. בנימה משועשעת הוא ניסה לברר מיהו מקור התלונה נגדו. 'זוהי בטח חוה ארליכמן' הכריז בתרועת ניצחון. קדמי ויעקובי (החוקרים) אשר מעולם לא שמעו את השם הזה קודם לכן, לא הגיבו ואפשרו לנחקר להסתבך בקוריו שלו". בהמשך, מתאר הספר, "ידלין, אשר ראה בשתיקת החוקרים אישור למסקנתו המבריקה, החל לספר על קשריו עם אישה זו".
ארליכמן, מתווכת קרקעות שלה היו יחסים אינטימיים עם ידלין, הפכה בסופו של דבר לעדת מדינה במשפט שהתנהל נגדו, והעידה כי חלקה עם ידלין את שכר הטרחה שקיבלה.
המקרה של ידלין מדגים היטב את הדינמיקה המיוחדת של חקירות צווארון לבן וחקירות פליליות. החקירות הפליליות שונות אחת מהשנייה אבל אפשר להגיד שאף חקירה אינה מסתיימת כפי שהחלה. מידע מוביל למידע, ראייה מובילה לראייה, עדות לעדות וחשוד אחד מוביל לחשוד אחר. ומה שנכון לכל החקירות זה נכון גם לחקירת נתניהו ולחקירת פרשת הצוללות. המידע מצטבר והסוף שלהן עוד לא ידוע.
ובעניין ההצעה לאסור על המשטרה להגיש המלצות: "המשטרה לעולם לא תוותר על המלצותיה בסיום החקירה"
בני כץ הוא עורך דין ותיק שעוסק בתחום הפלילי. בין היתר, מייצג כץ את יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד לשעבר, אלון חסן, שעומד להעיד בקרוב כעד תביעה במשפטם של עו"ד רונאל פישר ופרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר, רות דוד. כמו כל עורכי הדין העוסקים בפלילים, גם כץ לא יכול היה להישאר שווה נפש נוכח הצעת החוק של חבר הכנסת דוד אמסלם מהליכוד לאסור על המשטרה להגיש את המלצותיה לפרקליטות. כץ אומר ש"בין אם החוק הזה יעבור בין אם לאו, אני לא מאמין כי אפשר להפריד בין עמדת המשטרה, בנוגע לחקירתה, לבין החלטת הפרקליטות להגיש או לא להגיש כתב אישום".
לדברי כץ, המשטרה לעולם לא תוותר על המלצותיה בסיום החקירה בדרך זו או אחרת וחשוב מכך, לעולם לא תפסיק לנסות להשפיע על הפרקליטות ליישם המלצותיה. כשכץ אומר את הדברים הללו הוא מדבר מניסיון אישי.
את נוהל ההמלצה בסיום חקירה הוא מכיר עוד מימיו במשטרה כראש משרד החקירות במרחב השרון. "בתור ממונה על החקירות, השקענו אני וחוקריי שעות על גבי שעות בעבודה בתיקים. אם אתה שוטר טוב, אתה נותן את הנשמה ולפעמים אפילו "מתאהב בחקירה". ההצלחה והקרדיט ניתנו אך ורק בגין תיקים שבהם "הצלחנו" לחזק את הראיות ולשכנע את הפרקליטות להגיש כתב אישום. הצלחה יתרה נחשבה כאשר הפרקליטות שוכנעה לצרף לכתב האישום בקשה למעצר עד תום ההליכים", הוא מספר.
לעומת זאת, ממשיך כץ להיזכר בימיו כשוטר, "אכזבה רבה ותסכול עצום שררו בקרב החוקרים כאשר הפרקליט החזיק בדעה אחרת, הנוגדת את עמדתנו. או אז החל מסע לחצים בלתי פוסק שכלל את מיטב המוחות, הקשרים והדרגות, כדי לשנות את עמדתו של הפרקליט וברבים מהמקרים לחצים אלה נשאו פרי".
ומה המסקנה מכל זה? בכובעו הנוכחי, כסנגור, אומר כץ: "עבור חוקר משטרה שביצע חקירה שנמשכה חודשים או שנים, סגירת תיק החקירה אינו אפילו בגדר אופציה". או במלים אחרות: הנחת היסוד היא שהמשטרה כמעט תמיד ממליצה בתום חקירה על העמדה לדין של חשודים. גם חוק שימנע את כתיבת ההמלצות או את פרסומן לא יוכל להעלים את האמת הזאת.