1. האם צדק ראש הממשלה בנימין נתניהו כשאמר בשבוע שעבר שמדדי האי-שוויון בישראל יורדים בהתמדה מאז הקמת הממשלה בראשות הליכוד ב-2009? כן, הוא צדק. האם דוח העוני והפערים החברתיים שיפרסם הביטוח הלאומי בקרוב (לפי הערכות, בסוף החודש או בתחילת דצמבר) יצביע על שיפור במדדי העוני בישראל? קרוב לוודאי שכן. האם הדוח שיתפרסם גם בשנה הבאה יצביע על שיפור נוסף בפערי אי-השוויון בישראל? קרוב לוודאי שכן. האם אפשר להתמוגג מהשיפור הזה? בהחלט לא. גם אחרי השיפור, ישראל תככב בצמרת המדינות עם הפערים החברתיים הכי גבוהים.
האם נתניהו יכול לזקוף את השיפור לזכות ממשלות הליכוד שבראשותו ולזכותו האישית במיוחד? כאן התשובה היא לא ממש, או כן באופן חלקי. נכון שנתניהו עומד בראש המערכת ובראש הנהגת המדינה, וכל הישג, גם בתחום הפערים החברתיים, הוא של ממשלתו ושלו; נכון שממשלות הליכוד בראשותו הובילו מהלכים משמעותיים כדי הגדיל את ההכנסה הפנויה בעשירונים התחתונים, מה שעזר ועוזר להם לצאת ממעגל העוני (לפחות מהמעגל הרשמי, הסטטיסטי); ונכון עובדתית שהכנסתם הפנויה של העשירונים התחתונים אכן גדלה באופן משמעותי בתקופת ממשלות הליכוד, כפי שכתבתי פה בעבר. אבל השיפור התרחש לא רק בזכות פעולות ממשלתיות, שהיוזמה שלהן הייתה בעיקר בתקופת כחלון כשר האוצר, אלא גם בזכות הסקטור הפרטי, כפי שאסביר בהמשך, וגורם נוסף, ש"רכש" לו תדמית של גוף הדואג רק לוועדים החזקים ולעובדים העשירים - ההסתדרות.
2. קו העוני הוא קו שאפשר להתווכח עליו, על אופן מדידתו ועל אמינותו, ומדי שנה, עם פרסום הדוח השנתי של הביטוח הלאומי, הדיון בו מתעורר מחדש. חשוב לדעת: קו העוני מתבסס על סקר ההכנסות של הלמ"ס, שבו נשאלים ראשי משק הבית על הכנסותיהם החודשיות השוטפות, הכוללות הכנסות משכר עבודה, הכנסות מנכסים, הכנסות מקצבאות או מכל הכנסה אחרת. הן הלמ"ס והן הביטוח הלאומי מודעים לבעיה של מדידה המתבססת על סקר - לא רק מפני שהוא סקר, ולא רק מפני שסקר אינו יכול לייצג את המציאות, אלא בעיקר מפני שבסקר הספציפי הזה של הכנסות משק הבית יש נטייה "לבלף", כלומר לא להסגיר את המספרים האמיתיים לסוקרים-חוקרים, לא להסגיר את כל מקורות ההכנסה (למשל, כסף שחור) ובאופן טבעי להוריד את רמת ההכנסות האמיתיות.
לכן, למרות הכותרות המצערות מדי שנה על כך וכך עניים ועל כך וכך ילדים עניים בישראל, חייבים לגלות ספקנות בריאה לגביהם. סביר מאוד שהמספרים גבוהים יותר מאשר במציאות. סביר מאוד להניח שמספר העניים שמצטטים בכלי התקשורת מדי שנה הוא מעוות. השאלה היא עד כמה מעוות, ועל כך לאיש אין תשובה ברורה.
3. בכל מקרה, הדיון כרגע אינו מדוע קו העוני נקבע כך או אחרת, אלא אם חל שיפור במדדים בשנים האחרונות, בהינתן אותה מדידה, וממה הוא נובע. ובכן, אולי זה יפתיע לא מעט קוראים, אבל גם הביטוח הלאומי מודה שחלה ירידה בחמש השנים האחרונות בשיעור העוני, בחומרתו וכן במשקל המשפחות שחיות בעוני מתמשך. השיפור הזה, כאמור, יתעצם עוד בדוחות הקרובים. מה דוחף לשיפור? ראשית, השיפור בתעסוקה, שמכניס עוד ועוד אנשים למעגל העבודה ומוציא משפחות ממעגל העוני. שנית, הגידול בשכר הריאלי של העובדים העניים, שדוחף למעלה את הכנסתם הפנויה. לאורך שנים, השיפור בתעסוקה לא לווה בשיפור בשכר הריאלי (יותר מדי משרות באיכות לא טובה), אבל גם בנושא הזה רואים שינוי בשנתיים-שלוש האחרונות. חל שיפור עצום בשכר הריאלי של העובדים העניים, והוא אמור להתבטא בדוחות העוני הקרובים.
4. אילו פעולות ממשלה תרמו לשיפור המשמעותי בשכר הריאלי של העובדים העניים? לדוגמה הסכמה להעלאת משמעותית בשכר המינימום (למרות התנגדות ראשונית של ממשלת נתניהו וקמפיין מביך של משרד האוצר), הגדלת מענקי העבודה לחלק מהעובדים בשכר נמוך, בעיקר לאימהות חד-הוריות ולמשפחות עם ילדים, הפעלת מעונות יום, הגדלה של הקצבאות להשלמת הכנסה בקרב קשישים והחזרת קצבאות הילדים לרמתם הקודמת - חלק קטן במזומן וחלק כמענק חיסכון חובה מהשנה (צריך להזכיר שוב ושוב: קצבאות הילדים בישראל עדיין נמוכות מהמקובל במדינות OECD), בפרט נוכח שיעורי העוני הגבוהים יחסית בקרב ילדים.
5. לממשלה היו, כאמור, שני שותפים בכירים מאוד להעלאה הדי-דרמטית של שכר העובדים העניים בשנתיים-שלוש האחרונות: ההסתדרות והסקטור הפרטי. ראשית, הסכם העלאת שכר המינימום הייתה יוזמה של ההסתדרות יותר מאשר יוזמה ממשלתית. הגרף המצורף מדבר בעד עצמו: הוא מראה עלייה של 23% בשכר המינימום בשנתיים וחצי, מרמה של 4,300 שקל לרמה של 5,300 כיום, בסביבה של עליית מדדים אפסית. אלה ללא ספק שיעורי עלייה חסרי תקדים, גם אם שכר המינימום ההתחלתי היה נמוך מאוד. השיפור בשכר המינימום דחף במקביל את השכר הריאלי הממוצע במשק, והוא עלה באותה תקופה בכ-10%. שוב, אחרי קיפאון מתמשך בשכר הריאלי, חל מפנה במגמה, והמפנה הזה יוביל בהכרח לשיפור במדדי העוני.
6. נוסף על העלאת שכר המינימום הובילה ההסתדרות עם המעסיקים העלאות שכר יפות. למי אני מתכוון במעסיקים? קודם כול לממשלה, מה שנקרא "הסקטור הציבורי". ביולי 2016 נחתם הסכם מסגרת להעלאת שכר מצטברת של 7.75% עד מארס 2019. לעלייה הזאת מצטרפות תוספות ותק, עלייה בדרגות, גמול השתלמות ורכיבים נוספים שמעלים את שכר העובד עם השנים מעבר לשיעור העלייה. כמובן, שיעור עלייה כזה מושך אש, משום שמדובר ב"סקטור הציבורי השמן", שממשיך להשמין. אז ככה: הקצה העליון של הסקטור הזה אכן מרוויח שכר בשמים, אבל שכרם של רוב העובדים נע סביב הממוצע במשק. זאת ואף זאת, נחתמו הסכמים משודרגים לאוכלוסיות חלשות מאוד במגזר, כמו עובדים סוציאליים, עובדים רפואיים ופארא-רפואיים (עליית שכר בשיעור 10.25%), עובדי מעבדות, רוקחים ועוד (15.25%), עובדים בשלטון המקומי (9.75%), לבורנטים בבתי ספר בשלטון המקומי (15.25%) ובלניות במועצות הדתיות (17.75%). העלייה היפה בשכר אצל עובדי הסקטור הציבורי החלשים (כן, יש כאלה, בניגוד לתדמית), היא עוד פקטור משמעותי בשיפור מדדי העוני.
7. והיו עוד הסכמי עליית שכר. לדוגמה, ב-2014 חתמה ההסתדרות עם ארגוני המעסיקים על הסכמים בענפי השמירה והניקיון, שכללו העלאת שכר היסוד לעובדי השמירה, הגדלת דמי ההבראה ושיעורי ההפרשה לפנסיה ולפיצויים, והצמדה למגזר הציבורי, חובת הפרשה מלאה לקרן השתלמות מהיום הראשון והטבות נוספות. בשבוע האחרון נחתם גם הסכם עם התאחדות בתי המלון בישראל לשיפור תנאי העובדים בענף. ההסכם כולל שכר מינימום של 5,400 שקל (100 שקל יותר משכר המינימום החוקי), שבוע עבודה של 40 שעות אחרי שתי שנות ותק, תוספת שכר של 2.25% השנה, 2.5% בינואר 2019 ותוספת נוספת של 2.5% בינואר 2020. בנוסף, הוסכם על מענקים ותוספת ותק.
8. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ובשיח הכלכלי-הציבורי יש נטייה להתעלם מהם. השכר נדחף כלפי מעלה משילוב של כמה גורמי מפתח. שינוי שכר המינימום היה אחד מהם, אבל גם לשני ההסכמים הללו, שלא זכו לכותרות מפוצצות, הייתה משמעות רבה. ראשית, משום שמדובר באוכלוסיות העובדות בתחום השירותים, שבאופן מסורתי מרוויחות שכר נמוך. שנית, משום שההסכמים שנחתמו מקיפים עובדים רבים מאוד. אומדן העובדים בבתי המלון עומד על כ-40 אלף ואילו בענפי השמירה והניקיון מדובר באומדן של כ-90 אלף (אלה אומדנים גסים. צווי ההרחבה חלים גם על מעסיקים שאינם חברים בארגון המעסיקים, כך שיש קושי להעריך במדויק). שני ההסכמים הם דוגמה יפה מאוד לאופן שבו ההסתדרות וארגוני המעסיקים, כלומר, הסקטור הפרטי, עובדים יחדיו ומגיעים להסכמים שדוחפים את השכר של עובדים חלשים כלפי מעלה.
9. הפרטים הקטנים הללו מובילים למסקנות הבאות: מתברר שההסתדרות בראשות אבי ניסנקורן אינה דואגת רק ל"עובדים החזקים", אלא גם ובמיוחד בשנים האחרונות לעובדים החלשים. מתברר שגם בארגוני המעסיקים יש הבנה שהשכר של העובדים החלשים נמוך מדי והם מוכנים להגיע להסכמים שידחפו אותו מעלה ולספוג זאת. מתברר שאם רוצים אפשר לדאוג לחלשים. האם זה מספיק? לא, אבל לפחות המצב משתפר מאוד.
eli@globes.co.il