משחקי מחשב / צילום: צילומים: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
בשקט בשקט נולד ספורט עולמי חדש. 173 אלף איש מילאו את האצטדיון בקטוביץ שבפולין, 100 אלף יותר מצופי האצטדיון בסופרבול בארה"ב, ואליהם הצטרפו 46 מיליון צופים ברשתות. והמשחק? אהה, מדובר בליגה של משחקי מחשב, וליתר דיוק: Multiplayer Online Games. אם חשבתם שהדור הצעיר מבזבז את זמנו כשהוא משחק במשחקי מחשב ברשת, הטור היום בוחן דווקא איך הם מכינים אותו לעולם העבודה העתידי.
כדי להבין עד כמה המשחק דומה לעולם העבודה החדש, צריך להבין מה בדיוק מתרחש בו: אתם נכנסים אליו בתור דמות, ולדמות הזאת יש יכולות, כלים, רמה מקצועית ודירוג חברתי, שמיד נגיע אליו. המשחק נעשה בקבוצות, ויש כמה דרכים לחבור לקבוצה: אפשר להגיע מראש כקבוצה של חברים או של אנשים ששיחקו בעבר, או שאפשר לחבור לקבוצה שזקוקה למה שיש לכם להציע, ליכולות שלכם ולרמה המקצועית שלכם. מרגע שאתם קבוצה, יש לכם משימה וכלים להתנהלות: לדוגמה, אפשרות לשוחח, להשתמש בצ'אט, כלים המספקים מידע על ההתקדמות במשימה, על המיקום שלכם ביחד לצוות והמתחרים.
וזוכרים את הדירוג החברתי? יש במשחק קודים של התנהלות. אם, לדוגמה, יצאתם לפתע מהמשחק כי קראו לכם להצטרף לשולחן ארוחת הערב, ובכך פגעתם בקבוצה, אתם מנועים מלשחק במשך 24 שעות. אם דיברתם לא יפה או התנהגתם באופן לא חברי במשחק, אתם מקבלים ציון "רעילות" (Toxicity) ועונש שעשוי להגביל את השימוש שלכם בצ'אט ואפילו לאסור את ההשתתפות במשחק.
קיראו את הפיסקה הזאת שוב, החליפו משחק ב"עבודה", ותראו שזה עובד מצוין: בעולם החדש אופני העבודה מתרבים וכוללים פעילויות המבוצעות במבנים לגליים, תפקודיים וכלכליים שונים, לרוב שטוחים יותר מבעבר ודורשים התארגנויות אחרות. מה שהיו פעם "תפקידים" הופך לפעילויות ופרויקטים שניתן לפזר בין אנשי מקצוע מהארגון ומחוצה לו, בצוותים פיזיים או וירטואליים על פני מדינות ואזורי זמן שונים. כל אלה יוצרים פרדיגמה חדשה המאפשרת לרתום יחד רעיונות, ידע ואפילו כוח עבודה חיצוני.
עליית הצוותים
בדוח ההון האנושי של דלויט מ-2016 המחברים כינו את התופעה "עלייה של הצוותים כמבנה ארגוני". בעולם המשתנה, כבר אי-אפשר פשוט לעשות שינוי מבני בכל פעם שצריך לעבוד לרוחב הארגון. לכן צומח כעת פתרון שמסמן את סוף עידן הארגון ההיררכי. המונח "רשת של צוותים" לקוח מתוך הספר Team of Teams שכתב הגנרל סטנלי מקריסטל. מקריסטל מספר על השינוי שעבר בעת שירותו בצבא האמריקאי, כאשר נתקל לראשונה במגבלות ההיררכיה, במלחמת עיראק הראשונה מול אל-קאעידה. מקריסטל זיהה שצוותים הם יעילים בזכות רמת האמון הגבוהה בין חבריהם והחיבור למטרה המשותפת. הוא קרא לזה "תודעה משותפת" (Shared Consciousness). תודעה כזאת מפתחים על ידי שיתוף מידע ובנייה של מערכות יחסים ואמון, ואז שחרור השליטה, המאפשר לכל אחד לבצע מה שצריך בלי להזדקק לאישור, כל עוד הוא מספק את המידע המתאים להנהגה.
צורת העבודה הזאת דורשת התנהלות שונה מאוד מזו שהורגלנו בה בארגונים ההיררכיים. היא דורשת סט יכולות שמאפשר לאנשים לעבוד בצוותים גמישים, להבדיל מהצוותים היציבים שהכרנו בעבר. את המונח Teaming, "הצטוותות", טבעה החוקרת איימי אדמונסון, שבדקה כיצד צוותים פועלים בעולם שהאיץ את הקצב. במאמר שלה שפורסם ב"הרווארד ביזנס רוויו" (HBR) על תרבות הצוותים, היא מדגישה את הצורך לבנות את התרבות הנכונה בעידן שבו עובדים על פרויקטים שונים עם אנשים שונים כל הזמן. ראו לדוגמה צוותים רפואיים, צוותי פיתוח או אפילו צוותי קבלת החלטות אסטרטגיות, קבוצות של עובדים שצריכים לחבור יחד כדי לקבל החלטות במערכת מורכבת, תוך כדי תנועה ובקצב גבוה. בסביבת עבודה כזו, אין זמן לבחור, לבנות ולהכין צוות אידיאלי. צריך ללמוד לחבור, להתעדכן ולתפקד. בארגון החדש, תרבות העבודה חייבת לאפשר התנהלות כזאת.
מודל דומה קיים גם בהוליווד: קבוצה של אנשים חוברת יחד ליצירת סרט. המטרה שלהם ברורה, כמו גם לוחות הזמנים, התפקידים, קבלת ההחלטות. ההבדל הגדול טמון בעובדה שבסוף הסרט, או הפרויקט או המשימה, הצוות הזה מתפזר ואנשיו עוברים למשימה הבאה, לא בהכרח יחד.
לטענת אדמונסון, בעולם החדש אנשים צריכים להיות סקרנים, מחויבים ואמפתיים. סקרנים, כדי שנרצה לדעת מה אחרים כבר יודעים, מה מונח על השולחן ומה יש לנו להוסיף; מחויבים, כדי לתדלק את ההתלהבות ואת המאמץ שנשקיע; ואמפתיים, כדי לראות את התמונה מנקודת מבטו של האחר. זו יכולת קריטית לשיתוף פעולה תחת לחץ.
כשאנחנו חוברים לצוות לא מוכר, האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להגן על עצמנו, אבל הצורך הטבעי הזה מוביל לכך שלא נתעניין באחרים, בעשייה המשותפת, בנקודות המבט השונות. וכאן אנחנו חוזרים אל עולם משחקי המחשב ברשת, אל היכולות שהוא בונה לדור העובדים החדש. בשיטוטיי ברשת, בחיפוש אחר חומר בנושא, נתקלתי ב-Wiki שכותרתו "איך לשפר את יכולות משחקי הרשת שלכם". אי-אפשר שלא לחשוב עד כמה העצות בו טובות גם לעולם העבודה.
ההמלצה הראשונה היא קודם כול להבין את המשחק. אם אתה לא יודע איך משהו פועל לא תדע כיצד לאמן את עצמך ולמצות את מלוא הפוטנציאל, לכן על השחקן ללמוד הכול על המפות, לזהות את נקודות התצפית וגם את המקומות הפחות מוכרים ואלה שבהם הוא יהיה פגיע. עליו גם ללמוד הכול על העזרים העומדים לרשותו, איך משתמשים בהם ומתי, וגם היכן הוא עשוי לפשל.
המדריך ממשיך וממליץ לשחקן הרשת להעמיק את הידע, ללמוד אסטרטגיות, טקטיקות, מהלכים משני מסלול, ללמוד משחקנים אחרים על סיפורי הצלחה, להכיר את הטרמינולוגיה, השפה, הקיצורים, ואז להתאמן - קודם כול לבד, ורק אחרי זה להצטרף למשחק. תחילה ברמה המתאימה לו, כדי ללמוד איך זה נראה ומתנהל, ואז לעבור למשחק ברמה גבוהה יותר, כי אי-אפשר להתקדם באמת אם משחקים רק נגד אנשים באותה רמה. חייבים ללמוד בדרך הקשה, שכוללת הפסדים, להכיר אנשים, לשאול שאלות, לקבל טיפים, לשים לב לצד השני, כי במשחק מחשבתי מול אחרים צריך לדעת לצפות את המהלך הבא האפשרי, לקרוא את מה שהצד השני חושב, מתכנן, עשוי לעשות.
נתתי לדור הצעיר הפרטי שלי לבדוק אותי, כדי שלא אכתוב כאן משהו לא נכון על המאפיינים של משחקי הרשת. מלא מוטיבציה, הוא הסביר לי מדוע הטור הזה מדויק ונתן דוגמאות נוספות. הוא סיפר לי על משחקים שבהם המשימה דורשת ללמוד מראש את האסטרטגיה, לראות 20 דקות של סרטונים לפני היציאה לדרך, לתכנן עם הקבוצה מי עושה מה. ובהקשר של ההתנהלות החברתית, הוא אומר, צריך להגיע מספיק זמן לפני תחילת המשימה כדי להתארגן, כדי שלא יחכו רק לך, כדי שכולם יתחילו בזמן. השחקנים גם מחליטים יחד מי מחליט - אם יש מישהו שמוביל או שההחלטה תהיה משותפת.
אז בפעם הבאה שאתם מתלוננים על כך שהם מול המחשב, או שהם לא יכולים להפסיק את המשחק כדי להגיע לארוחה, זיכרו שהם בעצם מתאמנים לקראת עולם העבודה החדש.
■ הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "עולם העבודה העתידי", www.niritcohen.com