אביגדור ליברמן / צילום: אמיל סלמן
הדבר המרתק ביותר שקרה בשבוע שעבר סביב תוכנית הסיעוד שגיבשו שר האוצר, משה כחלון, שר הבריאות, יעקב ליצמן, ויו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, התרחש בכלל במחנה הקריה בת"א. בשעה שהשלושה דיברו במונחים של מהלך היסטורי, למרות שהתוכנית נאמדת בכ-1.5 מיליארד שקל בשנה בלבד והיא רחוקה מלענות על מכלול הצרכים שהם עצמם הצביעו עליהם - מערכת הביטחון ביקשה (שוב) תוספת חריגה של 4.8 מיליארד שקל, בלי מצמוצים או יותר מדי הסברים.
שנתיים שבמשרד הבריאות מזהירים מפני הזדקנות האוכלוסייה, המחסור במיטות אשפוז, הנטל הכבד על בני המשפחה והאסון החברתי שמחכה לכולנו מעבר לפינה. שנתיים שכלכלני המשרד מציגים מחקרים ומספרים, סקירות של ארגון ה-OECD והוכחות לכשלים של הפוליסות הפרטיות. גם בהסתדרות הצטרפו, איימו בשביתות, ארגנו הפגנות והשקיעו סכומים יפים בשלטי חוצות, קמפיין של ממש שנועד להשפיע על דעת הקהל.
והנה בערב אחד, בלי לנסות אפילו לייצר איזה בילד-אפ מיוחד כדי לרכך את המכה, שר הביטחון, אביגדור ליברמן, דורש למעלה מפי 3. הרי לכם תמצית הציניות של הפוליטיקה והציבוריות הישראלית, בה המילה "ביטחון" עדיין גוברת על כל צורך אחר גם אם אף אחד לא טורח לספק נימוק סביר.
"איומים חדשים", זה המקסימום שהסכים להגיד ליברמן, בתוספת ארומה של חשאיות שתמיד עובדת פה. מהיכן מגיע לכאורה האיום החדש והסודי שמצדיק עוד מיליארדים למערכת הביטחון אחרי שרק לפני שנתיים הוסכם על תוכנית ארוכת טווח עמוסת תוספות תקציביות? מסוריה השכנה, לאחר שאסד הביס את דאעש בעזרת הרוסים והאיראנים.
אם זה נשמע לכם מבלבל, זה כנראה משום שבפעם האחרונה שמערכת הביטחון ביקשה תוספת תקציב חריגה היא הפחידה מפני הנוכחות של דאעש ליד הגבול. כן, במערכת הביטחון חושבים שאנחנו מטומטמים, או סתם בעלי זיכרון קצר (ובלי גישה ל"גוגל"). דוגמה קטנה? "חשש במערכת הביטחון: דאעש מהדק אחיזה בגבול סוריה-ירדן" (2015). שנה קודם לכן, התגייס ראש הממשלה נתניהו לטובת מערכת הביטחון שדרשה תוספת חריגה של 11 מיליארד שקל. "אנו זקוקים לכסף להתמודד מול דאעש במזרח, חיזבאללה ואל-קאעידה בצפון וחמאס בדרום", הוא הסביר אז. איומים חדשים? יותר כמו טריקים ישנים.
מצבנו מעולם לא היה טוב יותר
בכלל, למערכת הביטחון יש נטייה להצביע רק על האיומים החדשים (דמיוניים יותר או פחות), ולשכוח את האיומים שנעלמו מהזירה. ישראל עומדת היום מול הרבה פחות צבאות סדירים, עם שקט בגבול המצרי והירדני, מחיקה של האיום העיראקי, בלי הארסנל הענק והאימתני של נשק כימי בצבא סוריה (תודות לאובמה המושמץ) ועם קואליציה שקטה של מדינות (בעיקר באזור המפרץ) שרואות בנו שותף אסטרטגי.
למעשה, רוב המומחים לביטחון לאומי מסכימים כי מצבה של ישראל מעולם לא היה טוב יותר. במקרה הכי גרוע, בשקלול העלויות של טכנולוגיות חדשות, אפשר היה לטעון לקיזוז.
מי שמתגלה פעם נוספת בחידלונה מול מערכת הביטחון היא המערכת הפוליטית. לא רק בשל חוסר היכולת להפגין בקיאות בחומר ולהפריך את האיומים שנשמעים מהקריה בכל פעם שדורשים תקציב חריג, אלא בעיקר בשוטף: בהתמודדות (או ליתר דיוק אי-התמודדות) מול הדרישות של הצבא בתחום הרכש והאסטרטגיה. כך קרה שחיל האוויר רכש פעם נוספת מטוסי F-35 למרות שהדור החדש של מטוסי F-16 לא רק זול יותר לרכישה, אלא בעיקר זול באופן דרמטי בתחזוקה. כלל ידוע הוא שהכסף הגדול לא נמצא במעמד הקנייה, אלא בשגרה.
גם עסקאות הצוללות, בלי קשר לחקירה הנוכחית בעניין, מעלות שאלות קשות מאוד. חיל הים, בין היתר באמצעות פוליטיקאים נלהבים כמו השר יובל שטייניץ, דחף להתעצמות שנויה במחלוקת בסכומי עתק שעה שחיילים נותרו בלי אפודי מגן ועם נגמ"שים מיושנים דווקא מול האיומים המוחשיים ביותר בזירה. חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עורכים דיונים, עושים לעתים קולות של בחינה לעומק, אבל בסוף מתיישרים תמיד עם הדרישות של המערכת. מה עם הפנסיה התקציבית? למה עדיין צריך תחנת רדיו צבאית? את זה משאירים לכנסת הבאה.
החצר האחורית של ישראל
דבר אחד צריך להיות ברור לכל מי שיצביע בעד תוספת תקציב חריגה: בשם "הביטחון", או כל מילה מכובסת אחרת שנועדה לפרוט על בלוטות הפחד והבורות, יפגע הביטחון הכלכלי והחברתי של אזרחי ישראל. אותו ביטחון נחות, משני, זה שתמיד אפשר לקצץ בו או לתת הרבה פחות ממה שצריך.
הנה, כמעט בדרך אגב (ספק אם שמעתם), המועצה הלאומית למניעת אובדנות הציגה בשבוע שעבר בוועדת הקליטה של הכנסת נתונים הרבה יותר מפחידים מאלה של ליברמן. על-פי הנתונים, שיעור המתאבדים בקרב יוצאי אתיופיה בגילאים 25-44 גבוה פי 5.5 מהממוצע הארצי בקבוצת גיל זו, ואילו שיעור המתאבדים בקרב אתיופים צעירים בגילאי 15-24 גבוה פי 6.9.
כך נראית החצר האחורית של ישראל ובשביל לנטרל את הפצצה המתקתקת הזו איש לא דרש 4.8 מיליארד שקל. איש גם לא יעז.
הזמן של אבי גבאי וגדעון סער
במפלגת העבודה לא יודו בזה, אבל הסגנון היאיר לפידי של היו"ר החדש, אבי גבאי, מתחיל לעשות להם שכל. הערך העליון והמוצהר של גבאי הוא ניצחון, ובדרך לניצחון הוא מוכן לשבור ימינה, לזגזג, להכעיס זמנית את הבסיס האלקטורלי שלו עד כדי הוצאת דיבה לשמאלנות.
זה לא קל במפלגה עם לא מעט אידיאליסטים שבין לבין התרגלו לחבוט האחד בשני במקום להתלכד כאופוזיציה, אבל משהו בקידוש הניצחון מצליח לחלחל. השלטון נראה פתאום בהישג יד, קרוב מתמיד, אז מה כבר יכול לקרות אם נצביע בעד חוק המסתננים של הממשלה או שניתן לגבאי להכניס פודיום לישיבות הסיעה בדיוק כמו אצל האיש שאין לומר את שמו.
עוקף את נתניהו מימין
מי שחילק את העולם למנצחים ולמפסידנים היה הנשיא האמריקאי, דונלד טראמפ, שתרם בדרך גם את המושג שאי-אפשר יותר בלעדיו: "פייק ניוז". וכשהניצחון גובר גם על תחושת הזיוף, אפילו על ה"חשומה" (בושה במרוקאית) כלשונו של גבאי - הכול עובד.
אם גבאי צרב בתודעה את הניצחון, גדעון סער שמבקש לכבוש את ראשות הליכוד מנסה לצרוב את הממלכתיות - דווקא במפלגה שריסקה לאחרונה את הערך הזה עד עפר.
סער יודע שאסור לערער במפלגה על "המלך", אבל בנפול המלך יחפשו שם את המנהיג הבא מחוץ למעגל החנפנים, הארדנים והביטנים, הפודלים והרוטוויילרים שסובבים כיום את הום רוממותו.
סער לא מכוון אל מרכז הליכוד, אלא אל עשרות אלפי המתפקדים "החופשיים" שלא מחפשים עוד דודי אמסלם - הם רוצים ראש ממשלה. זה אומר לדלג מעל שלוליות הביבים, לכבד את נשיא המדינה, לא להתלהם, לא לדרוס עם דחפורים את בג"ץ, ובכל זאת לא להצטייר שמאלני, לא עלינו.
את זה הוא עושה, בין היתר, באמצעות פלרטוט עקבי עם המתנחלים ועקיפת נתניהו מימין, לצד עמדה נחרצת בעניין המסתננים.
לאומנות וממלכתיות - זה הכרטיס שלו לבית ברחוב בלפור.