אביגדור ליברמן / צילום: אמיל סלמן
"הוא (ליברמן) לוגם כוסית ויסקי אחרי כוסית. ככל שהוא שותה לשונו משתחררת... האמת היא שהאיש הזה מפחד. האיש הזה, שאומר לי שהוא מפחד-שיחשבו-שהוא-מפחד, מבועת בעצמו למעשה. הפנים השמנות עם ההבעות הפשוטות, המבט של שיכור, הגוף העצום והמותש, נשיפות האוויר הקולניות, הכול נדמה לי כקריאה לעזרה. הבר מתרוקן והשעות חולפות, וקולו, שבתחילת הערב הצטלצל כקול של שר, לא מרמה יותר ורועד מעט. אני מגלה משהו שאני מכיר היטב, בן אלפי שנים: הפחד הדרמטי של ישראל. ונגד הפחד הזה, אני חושש, אין לי מה לעשות".
התיאור הזה של ערב שתייה במחיצת אביגדור ליברמן בבר פריזאי הופיע בכתבה של ספי הנדלר שהתפרסמה במוסף "הארץ" ב-2011. הדבר שהופך אותו לבלתי נשכח איננו רק תיאוריו העסיסיים של הפילוסוף היהודי-צרפתי ברנר אנרי לוי, שותפו של ליברמן לאותו בילוי לילי, אלא ההצגה של ליברמן מזווית בלתי מוכרת לציבור הישראלי.
ליברמן, לפחות על פי עדויות של חברים, גדל בסביבה שהחשש העיקרי בה היה איך לא לחטוף מכות רצח - משוטרים, מבריונים גלוחי ראש או מסתם שיכורים. הדרך הטובה ביותר הייתה להיראות קשוח, לא להראות שאתה מפחד. ההצגה הזאת עובדת מצוין על ישראלים, שרואים את ליברמן כסוג של פוטין מקומי, בריון רוסי. תפיסה סטריאוטיפית שמגולמת באופן מרשים בדמות שלו "בארץ נהדרת". רק שבעיני עצמו, לפחות אם להאמין להבחנה של לוי, ליברמן איננו רוסי מאיים, אלא יהודי מפוחד. לא בריון, קורבן. לא מאיים, מאוים. לכן כשליברמן דורש 5 מיליארד שקל להתמודדות עם האיום האיראני, אפשר להאמין שהחששות שלו אותנטיים. נכון שהדרישה שלו משרתת גם אג'נדה פוליטית צינית, אולי גם כסת"ח מפני ועדת חקירה עתידית, אולי גם צימאון לכותרות. אבל יש שם פחד. קיומי.
והעובדה שליברמן מבועת או היסטרי לא אומרת בהכרח שהוא טועה. עקרונות המדיניות הישראלית הנכונה במזרח התיכון כפי שהציג אותם ללוי בשיחתם הגלויה היו "אסור לישראל לנטוש את בעלי בריתה, אסור לה להראות חולשה ולו הקלה ביותר, ואל לה להצטייר כנאיבית". הימים ימי לבלוב האביב הערבי ולוי, שנשלח עם מסר של שלום מלוב לישראל, חושב שהטיעונים של ליברמן "פשוט גרועים". בדיעבד התברר שהתחושות של היהודי הנרדף היו מדויקות יותר מהתקוות של היהודי הנאור.
מי יעצור את ארז? ביום שיו"ר ארגון המורים רן ארז יפרוש מתפקידו, יפתחו במשרד האוצר שמפניות. אבל לארז, שנולד ברומניה לפני 72 שנה, אין תוכניות פרישה. אמו הגיעה לגיל מופלג - הוא מספר למי שמתעניין, והוא יו"ר ועד 20 שנה בסך הכול. אז ארז ממשיך ללמד חינוך גופני בבית ספר תיכון באזור אשדוד פעמיים בשבוע וזה מאפשר לו לרוץ לקדנציה שביעית בראשות ארגון מורי העל-יסודי. לבחירות הקרובות, שייערכו מינואר (מדובר בתהליך רב-שלבי בסגנון הבחירות לנשיאות בארה"ב, רק יותר מסובך), ארז יגיע עם הסכם קיבוצי חדש, ורצוי שתהיה בו בשורה למורים. האוצר דואג למורים הצעירים וארז דואג לוותיקים. חוץ מזה, הוא רוצה שכמה שיותר מהתוספת תשולם מיידית, בלי שום קשר כמובן לבחירות הקרבות.
מודל הסכמי השכר של האוצר במגזר הציבורי מבוסס על העלאת שכר הדרגתית, בקצב שנתי של 1.5%. ביטול הפריסה והקדמת כל התוספת ל-2018 - כפי שארז דורש - תגדיל את ההוצאה בתקציב 2018 בחצי מיליארד שקל, טוענים באוצר. אם הסתדרות המורים ועובדי המגזר הציבורי ידרשו לעשות שימשו בתקדים הזה גם להסכמים שלהם, הסכום יגדל ל-3-4 מיליארדים. זה אומר שלא יישאר בקופה שקל לתוכנית הסיעוד הלאומית, לקצבאות הנכים, לנקודות הזיכוי והצהרונים של "משפחה נטו" ואפילו לא להיערכות לאיום האיראני של ליברמן. תספרו את זה לאיש שהשבית השבוע את התיכונים. מי יכול לעצור אותו? ארז לא כפוף לאף אחד חוץ מבית המשפט. בפעם הקודמת שיצא למאבק, ב-2007, בית הדין לעבודה התערב רק אחרי 62 ימי שביתה. חפשו את ארז אחרי הבחירות.
amiram-b@globes.co.il