עדי יפת פוקס / צילום איל יצהר
בסרט "אישה יפה", כשהזבניות בבוטיקים המפונפנים של בוורלי הילס מסרבות לשרת את ג'וליה רוברטס, היא עונה להן: "!big mistake". במבט לאחור, זו התשובה של יפת-פוקס לכל מי שנפנף אותה: ביג מיסטייק. הבחירה שלה בדרך עצמאית של הקמת חברת הפקות התחילה בדיוק משם. מהדלתות הנטרקות. "זה התחיל כאילוץ, פשוט לא קיבלו את העבודות שלי", היא מספרת. "עם הזמן זה הפך לתחביב. גיליתי את הכוח שבשליטה הטוטאלית על הפרויקטים שלי".
"לא, תודה", זו התשובה שיפת-פוקס שמעה שוב ושוב כשהגישה את סרטיה לקרנות קולנוע, כשהציגה את ספריה להוצאות ספרים וגם לאחרונה, כשהעלתה את המחזה 'נבגדת' שכתבה וביימה, ואף תיאטרון רפרטוארי לא היה מעוניין לאמץ לחיקו. על ההצגה 'נבגדת' היא עבדה שלוש שנים, ויצאה למסע המפרך של לעניין את התיאטראות, להידחות, להמשיך הלאה. "זה התחיל מאסופת סיפורים קצרים שכתבתי. אחד מהם התפתח למחזה. פנטזתי על מחזמר גדול מהחיים עם זמרים ותפאורה, עד שחברה הורידה אותי למציאות. מכאן עיבדתי את זה למונודרמה עם דיאלוגים, כשהמטרה היא להעמיד במרכז הבמה תודעה של אישה נבגדת, מה קורה לה בראש. כל הבמה הופכת למוח שלה".
וכך קרה. מירב גרובר שופכת על הבמה את קרביה, דחפיה ורגשותיה של ד"ר תמר ישר, מרצה לפילוסופיה, שמגלה זוג תחתוני תחרה בכביסה של בעלה, והחיים שלה הופכים למערבולת של תוכנית סחיטה מואצת במכונת כביסה. "המחזה עוסק בבגידות קיומיות שהזוגיות סייעה להעלים מהעין: הנצח המתקצר, הגוף המתבלה, סדקי הדימוי העצמי, אשליית השליטה והידיעה שתחושת הביתיות הנינוחה אבדה לבלי שוב", אומרת יפת-פוקס.
- מדוע החלטת לכתוב מחזה על בגידות?
"זה לא סיפור אישי, אבל סיפור הבגידות מוכר, ותמיד חוזר על עצמו. מדובר בתופעה תרבותית של נשים שמגלות שהמציאות היא לא מה שהן חשבו. מילא בגידה, אבל אז מתברר שהדירה על שמו והמשכנתא על שמך... צריך להבין, הבעל הוא לא מפלצת, ומולו יש אישה דעתנית. ההבדל הוא שלנשים אין כמעט דרך לתיקון. הוא בגיל 50 יוצא עם אישה בת 35 ומקים תא משפחתי חדש. האישה הנבגדת, במקרה הטוב, תיהנה מזוגיות. הביולוגיה קובעת כאן את הפסיכולוגיה. רציתי לתת קול לנשים שחושבות שיש מחויבות לכל החיים ומגלות את השקר".
- נשים לא מדברות על הנושא. אולי מתוך ניכוס אשמה שמתעוררת במקרים שכאלה.
"כשמדובר בהטרדות מיניות, נשים למדו לצאת ולהגיד 'me too'. זה עוד לא קרה בעניין הבגידות, שם הן עדיין בארון. אבל אני מאמינה שתרבות יכולה לייצר מציאות. החזון שלי הוא שנשים יגיעו בקבוצות לראות את ההצגה. חייבים לחזק את המבט הנשי על המציאות, לראות את העולם דרך עיניים נשיות".
העולם לא סלחן
התשובה 'לא' ניתנה ליפת-פוקס, 54, גם בפרויקט הגדול הראשון שלה. הממסד סירב לאמץ את סרטה 'מוקט וארקדי', שבסופו של דבר דווקא זכה להצלחה. "חזרתי אחרי שש שנים בניו יורק, עם תואר שני בלימודי תקשורת במסלול מצטיינים באוניברסיטת קולומביה, והתחלתי לעבוד כבמאית בטלוויזיה. הסיפור על מוקט, האצן האתיופי, וארקדי, המאמן שלו, התחיל ככתבה מגזינית. רציתי ליצור ממנו סרט, והגשתי בקשות לתמיכה שלא נענו. במימון עצמי נסעתי עם מצלמה לחו"ל. כשהסרט היה מוכן, הקרנות התעוררו וקיבלתי תמיכה. הוא הוקרן בערוץ 8, יצא לפסטיבלים בעולם וזכה לביקורות טובות".
- אלא שזה לא עזר לך בסרט הבא.
"לקחו כמה שנים עד שהרעיון לסרט הבא הבשיל, כשהייתי כבר אמא לשני ילדים. ידעתי שהעולם הזה תובעני ולא סלחן לאמהות. רציתי לעשות את הדברים בדרך שלי, להיות אדון לעצמי תוך שאני מתפקדת גם כאמא. ובכל זאת פניתי לכמה קרנות. התשובה הייתה שלילית".
- יש לך הסבר?
"לא. אני לא חושבת שכוחות רשע חברו נגדי. במבט מפוכח אני אומרת שהעולם בנוי על קשרים אישיים. אם את מכירה אותי, מעריכה אותי, אז תקחי אותי. אני הגעתי מ-nowhere. לגמרי לא מחוברת, וזה טבע העולם. אז החלטתי לפתוח חברה עצמאית".
אחרי שלוש שנות עבודה על הסרט, היא יצאה לדרך המייסרת של חיזור על הפתחים. "שמעתי שבפסטיבל ירושלים יש קטגוריה שנקראת 'חוויה יהודית'. פניתי אליהם וקיבלתי תשובה שלילית שרירותית. הפעם נעמדתי על רגליי: זה לא יכול להיות! ברור שקיימת האפשרות שיש סרטים טובים משלי, ובכל זאת משהו בי התקומם. צלצלתי למזכירה של ליה ון-ליר. היא זיהתה את הנחישות בקולי ואמרה שליה תהיה מחר בצהריים במסעדה של הסינמטק. התלבשתי יפה, נסעתי לירושלים, והתייצבתי עם הדיסק של הסרט מולה. *כן, מה את רוצה, אישה אלגנטית?* היא שאלה אותי. ואני ביקשתי ממנה: 'רק תצפי בסרט'.
"כשחזרתי לקיסריה קיבלתי הודעה: הסרט התקבל. תביני, הקטלוג היה כבר מודפס! הייתה הקרנה בפסטיבל, עם קוקטייל וכל החברים שהוזמנו, ולמחרת טסתי מאושרת. כעבור שבוע קיבלתי טלפון שקורא לי להגיע בדחיפות לפסטיבל - הסרט זכה במקום הראשון!".
- מה למדת מהדרך שעשית?
"שאם לא הייתי מתעקשת הייתי חיה בתחושה שהסרט שלי לא מספיק טוב. חייבים להתעקש. זה הזוי, הסרט שלפני רגע לא קיבלו לפסטיבל נבחר למקום הראשון, נמכר להמון מדינות ונסע בין פסטיבלים".
- יש בך כעס על הממסד התרבותי שלא מחבק אותך למרות ההצלחות המוכחות?
"אני אופטימית מטבעי. ארגנתי לעצמי את המציאות: למה שייקחו אותי? אני לא סלב, לא מכירים אותי. לפחות כשיש הצלחה, היא כולה שלי! התיאטרון הרפרטוארי רוצה את המוכר, ויש בו הרבה אילוצים. אני נהנית מחופש מוחלט, לטוב ולרע".
יפת-פוקס, 54, היא מה שנהוג לכנות 'פריבילגית'. בתם של עיתונאי 'הארץ' לשעבר זאב יפת ושושנה יפת, מפיקת התוכנית 'זהו זה!' בטלוויזיה החינוכית. היא נשואה לרון פוקס, איש עסקים מצליח בתחום הציוד הרפואי, והם מתגוררים בקיסריה. "נכון, אני לא מפרנסת עיקרית, ואני לא חייבת לעשות דברים שאני לא מאמינה בהם. כשהסרט הראשון שלי התחיל להסתובב בעולם ולקבל פרסים, פתחתי לי קרן בבנק, חשבון שכל מטרתו להגשים את חלומותיי. והכסף הזה עבד. השקעתי במניות, ויצא טוב. זו הייתה תקופה של שגשוג בבורסה".
- לאחר שני סרטי דוקו, עצרת את העשייה הקולנועית והוצאת שני ספרים.
"זה קרה בטבעיות. רציתי לשחק עם הילדים משחקים מילדותי, וגיליתי שאני לא זוכרת את החוקים, וכך נולד רעיון הספר משחקי הילדות שלנו. ניגשתי להוצאות ספרים, קיבלתי 'לא', והפקתי את הספר לבד. סטימצקי הסכימו להפיץ, והוא הפך לרב מכר עם למעלה מ-10,000 עותקים. הספר הבא כבר מכר 40 אלף עותקים".
זאת הפעם הראשונה שבה יפת-פוקס העזה לכתוב. בת לאב עיתונאי יכולה להיות קלת כתיבה, אבל גם משותקת. "נושא הכתיבה חשוב לי, צליל הנייר הנמשך ממכונת הכתיבה של אבי הדהד אצלי. הוא היה שולף דף באמצע הכתיבה, מגלגל אותו לכדור וזורק לסל. ערימת הגולגולים נתנה לי הרגשה שכתיבה יכולה להיות דבר נורא. זה רדף אותי בבית הספר ובאוניברסיטה. הצטיינתי בכל, ורק בהבעה נכשלתי. לפעמים אני חושבת שהלכתי ללמוד בקולומביה כי זה היה באנגלית. הלכתי צעד צעד עד שהעזתי לכתוב מחזה".
זמן רע לתרבות
במבוא לספרה 'היה לנו אוצר', כותבת יפת-פוקס: "ככל שגברו בי הגעגועים, גברה בי תחושה מעיקה כי עולם ילדותי התמוסס, התאדה ונעלם בין הרחובות והבניינים. החוקים הבסיסיים, קודי ההתנהגות, הסגנון ואורח החיים שהכרתי, כל אלה נעלמו, ואת מקומם תפסה, כך הרגשתי, מציאות חדשה שחוקיה לא לגמרי ברורים לי".
- נשמע מעט פסימי.
"זה לא סוד. זה זמן רע לתרבות. ולא הכול קשור למירי רגב. התרבות לא הידרדרה בעקבותיה, אבל אני לא בטוחה שהיא זו שתוביל את השינוי שנדרש. יש כל כך הרבה יוצרים לא מוכרים שאפשר לטפח ולקדם, ובסוף היא תומכת באייל גולן. אז איפה המהפכה? קחי יוצרים צעירים, תיצרי חממות לכישרונות שיש כאן".
יפת-פוקס מדברת על היעדים וההישגים שלה, על תוכניות אסטרטגיות, ומקיפה את עצמה באנשי מקצוע מצוינים. אבל היא גם מדגישה פן נוסף באישיותה: "אסתטיקה מאוד חשובה לי, ככל שאני מתבגרת אני מבינה שאלגנטיות היא המפתח. בהתנהלות ובלוק".
- ולכן את קצוצת שיער?
"עד גיל 45 הייתי עם שיער ארוך. ואז הוא החל להלבין, וצבעתי. זה היה נורא. כל פעם יצא צבע אחר, אדום, חציל, הרגשתי שאני מסתירה סוד. לא עמדתי בזה. לפני שלוש שנים החלטתי להפסיק לצבוע ושלבי הביניים היו מאוד מוזנחים, עד שנשברתי ואמרתי לספר: תחתוך! לא ידעתי מה יהיה, וכשהסתכלתי בראי חייכתי כמו חתול שזלל שמנת - זו את החדשה. ככה עם הלבן, וזה נראה לא רע. הרגשתי שחרור עצום".
- וככה נפטרת מאימת הגיל?
"אני אוהבת את ניסיון החיים שצברתי. את המחזה לא הייתי יכולה לכתוב בגיל 35. הייתי חייבת להכיר את עצמי ולהבין מה נכון ומה מזויף. אז כמו כל הנשים גם אני מרגישה שעם הגיל משהו נעלם, אובד, ואת מסתכלת על עצמך ושואלת מי זו האישה הזאת? למדתי להגיד: דברים משנים, וזו לא קלישאה, המצאתי את עצמי מחדש, שוב. אני מרגישה נוח עם עצמי ונהנית. ממש נהנית.
"בסוף אני סומכת רק על עצמי, וצריכה לעשות את הכול בדרכי. התחתנתי בגיל 24, ולא רציתי ילדים. רק בגיל 30, שש שנים אחרי, הייתי מוכנה. מהרגע שילדתי את שני ילדיי, ממש נגד כל הציפיות, הם הפכו לדבר החשוב ביותר. יש לי קצב פנימי. כל פעם שמבשיל בי רעיון, אני מחכה עד שהוא לובש צורה, ורק אז אני יוצאת איתו לעולם. אז אני יושבת עם רון, בן זוגי, אנחנו פותחים יין, אני מספרת לו, ואנחנו שותים לחיי הפרויקט".
- שני ההורים שלך עשו חייל בתחום התקשורת, ויצאו בבוא העת לגמלאות. את מוטרדת מהשלב הזה?
"הוריי הם דוגמה לזוג שהמציא את עצמו מחדש. אבא שלי ליווה כל השנים מאבקים של עיתונאים. הוא איש בעל ראייה ביקורתית, לא קונפורמיסט, ורואה את עצמו מגן על האזרח הקטן מול שיני הגופים הגדולים שרוצים לרמוס אותו. אמא שלי תמיד חשבה שיופי הוא דבר חולף ולעתים משעמם, כשהייתי שואלת אותה אם אני יפה היא הייתה עונה שהרבה יותר חשוב להיות מעניינת. הוריי עכשיו בני 80 והם הקימו את 'פספורט', מדריך לנוסעים לאירופה. הם מעולם לא יצאו לפנסיה".
- לכל אורך הראיון את מתארת דרך מייסרת למדי של הישרדות בשדות האמנות. את חוצבת את דרכך בציפורניים.
"בוודאי! כשאת מקבלת תשובה שלילית או התעלמות, זה הדבר הכי מעליב. תגיבו, תגידו 'לא תודה'. התעלמות זה קשה, פוגע. את מתחילה לפקפק בעצמך. זאת תחושה של הקטנה, של לא עונים לי ולא רואים אותי. היום התגובות האלו הן כמו סדין אדום. זה מטעין אותי. אני אומרת: 'חכו חכו. אתם עוד תחזרו'. זה קרה לי לאורך כל הדרך. זה כואב, אבל אני כבר לא מתרגמת את זה למקום המקטין. זה מדרבן אותי במוטיבציה עצומה: אני עוד אפתיע אתכם".
- נשמע שדווקא עם השנים שגרת היום שלך הפכה עמוסה יותר.
"בתי הגדולה לומדת פסיכולוגיה והבן חייל. הבית די ריק, ואני מרגישה נהדר. כבת זוג, כאמא, כיוצרת. הפוקוס השתנה עם השנים. אני נכנסת כל בוקר למשרד היפה שלי בבית, ויוצאת ממנו כעבור שעות ארוכות, בונה תוכניות אסטרטגיות. אני אדם מאוד מסודר. אבל יש בי גם גמישות, פראות ומקוריות".
- ומה את אומרת לילדייך? הישמרו מעולם האמנות כפוי הטובה?
"אני אומרת להם לכו אחרי הלב. זה הסיכוי היחיד להצליח. תהיו חרוצים ותעבדו קשה, כי ההצלחה לא נופלת משמים".
לברוא את התפקיד הבא שלך
- את לא חוששת מתדמית האישה העשירה שיכולה להרשות לעצמה להפיק סרט?
"זה לא המצב. עשיתי משהו שהצליח לי. קניתי מניות והצלחתי. כעבור כמה שנים נבהלתי וחששתי שמא אפסיד את הכול, אז לקחתי את כל הכסף וקניתי לי אוסף אמנות ישראלית נפלא. עבודות של נשים ועל נשים, וזו הייתה דרך מענגת לפדות את כל מה שהרווחתי. ולשאלתך, לא, אני לא האישה העשירה שיש לה תחביבים יקרים. אני אדם חרוץ ומאמינה בעבודה קשה.
"אנחנו שתי אחיות. בכל פעם ששאלו את אבא שלי 'מה עם הנסיכות', הוא היה חוטף חררה. מבחינתו 'נסיכה' זה דבר מנוון ומפונק ולא ככה גדלנו. אבא שלי תמיד אומר לי: 'את פלדה עטופה בקטיפה'. וככה אני רואה את עצמי. אני צריכה תמיד לעמוד בשני קריטריונים חמורים: מבחן הכישרון ומבחן הרצון. אז אני מגדירה לעצמי יעדים ומתחילה לעבוד".
- ואיך זה מיתרגם למציאות?
"אין מלאכה בזויה בעיני. אני עושה הכול. בהצגה 'נבגדת', אני ומירב גרובר סוחבות ארגזים, אני מדביקה מודעות, מקדמת בפייסבוק, ואם צריך, אני גם אשטוף את הבמה. זה מחזק אותי, ואני גאה בזה. אני אוהבת להתאמץ ולא סובלת פינוק, ובסופו של דבר מה שהכי חשוב לי זה איך אני נמדדת כיוצרת".