משבר שבת / איור: תמיר שפר
א. אף על פי שהכול נגמר בסוג של כלום, אני מבקש להודות לשר הבריאות לשעבר ולסגן שר הבריאות ושר הבריאות בפועל בהווה יעקב ליצמן על משבר השבת האחרון. מאוד נהניתי ממשבר השבת הזה, הוא הזכיר לי את הפעם הראשונה שחיללתי שבת.
הייתי בן שש והדלקתי את האור בשעון היד. עוד לא הכרתי את המילה, אבל אף שנולדתי לעולם הדתי, כבר הייתי אתאיסט מכף רגל ועד ראש. ידעתי ששום אש לא תרד מהשמיים, ובכל זאת - איזה כיף זה היה! איזו התרגשות. תחושת השחרור עוד מהדהדת בכל נים ונים בגופי. מיהרתי והדלקתי את האור בחדר המדרגות, הזמנתי מעלית ועליתי וירדתי. ההנאה רק התגברה. אין כמו חילול שבת. הרבה שבתות חיללתי מאז. אפשר לומר שמסלול חיי מזכיר מאוד את תולדות כרסום הסטטוס קוו של השבת בישראל.
אני קולט לגמרי את הראש של האדמו"ר מגור; שבת זה עניין רציני ביותר. מצוות שמירת שבת הרי שקולה כנגד כל המצוות כולן, מחלליה במזיד נידונים למוות בסקילה ולעונש כרת - העונשים החמורים ביותר. לא צחוק. מצד שני, בדיוק בגלל זה היה כל-כך אדיר לחלל אותה. לעולם לא אהיה שוב ילד שעושה בפעם הראשונה חטא שעונשו מוות. היום הריגוש קצת ירד, אני מודה.
ב. אני אוהב את השבת. אנשים אומרים שהשבת היא התרומה הגדולה ביותר של היהדות לאנושות. אולי. בעיניי, הענקנו לעולם מתנה גדולה לא פחות - חילול שבת. על כל צדיק גדול פינקנו את העולם גם בכופר נהדר.
כדי לתחזק איכשהו רמת ריגוש סבירה אני עדיין עוקב אחרי השבת. אני יודע מתי היא נכנסת ומתי היא יוצאת ואני מקפיד לדעת מה פרשת השבוע, כמו שפעם הייתי מקפיד לקרוא מה עשתה הפועל פתח תקווה. השבת, לדוגמה, זו פרשת וישלח. מסופר בה, בין השאר, מעשה דינה. בת יעקב שנאנסה על-ידי שכם בן חמור. בני יעקב מסכימים לפתור את העניין בחתונה ובמילת כל גברי העיר. ביום השלישי אחרי המילה יוצאים שמעון ולוי, הורגים את כל התושבים, חוטפים את אחותם ובוזזים כל מה שנשאר. כבן לשבט לוי אני סוחב על גבי את מטען האשמה והבושה עד היום. אני אוהב לדעת את הדברים האלה.
וגם בגלל זה אני אוהב את החרדים ומאחל להם ולנו עוד המון מאבקי שבת, מוצלחים ופחות מוצלחים לשני הצדדים. חשוב לי להעביר להם את המסר: אני שומע אתכם, חברים, זעקתכם חשובה לי. המלחמה, גם אם אבודה, על הפרהסיה הישראלית היא מהותית מאין כמותה. גם אם ברוב המקרים אני רוצה שהחרדים יפסידו, אני בעדם כשהם נלחמים, עומדים באומץ מול פרשי משטרה, רימוני גז, זרנוקי מים, בואשיות, מה לא. והכול לשם השבת.
ברור שזה מגיע לאבסורדים. נכון שלפעמים ההיאחזות שלהם בסטטוס קוו מזכירה לפעמים בפתטיות שלה את הגברים האלה שעושים הלוואה וחיסכון בשיער. נכון שהם נדחקים יותר ויותר אל הקיר. אני רוצה שהם ימשיכו. זה חשוב. מצד שני, גם לכרסם בסטטוס קוו זה חשוב. צריך לכרסם בו עוד קצת, בעיקר בתחום התחבורה הציבורית, אבל לא יותר מדי. בכלל, אני מציע לעדכן את המשפט הידוע של אחד העם: יותר מששמרו ישראל על השבת, שמרו משברי השבת על ישראל.
ג. בנובמבר 1811, לפני 206 שנה, נוסדה ופרחה לרגע קט התנועה הלודיטית: חבורת פועלי טקסטיל אנגלים שמחו נגד האיום שהביאה המהפכה התעשייתית על פרנסתם. בחודש אחד הרסה התנועה כ-400 יחידות טוויה, עד שדוכאה באכזריות. ההיסטוריה, שנכתבת על-ידי המנצחים - כלומר התאגידים הקפיטליסטים - תיארה אותם כאנשים מיושנים, התקועים בעבר, המתנגדים לכל שינוי טכנולוגי, שנלחמים נגד הקידמה, ובעצם נגד הזמן בכבודו ובעצמו. אבל האמת שונה; הם לא התנגדו לקידמה ולמכונת האריגה - הם התנגדו לניצול שלה לרעה על-ידי בעלי המפעלים דאז. תמיד אהבתי את הלודיטים האלה.
אני לא אומר שחרדים הם כמו הלודיטים, זה יהיה קל מדי. אם כבר, הם מזכירים זה את זה במובן של שכתוב ההיסטוריה. אם רק משנים בקצת את זווית המבט, הרי שאפשר לראות שהחרדים לא נלחמים כדי לכפות עלינו דברים. רוב הזמן הם למעשה נלחמים נגד שינויי מצב קודמים. זה כמו עם האינדיאנים, או האמריקאים הילידים; הסיפור שגדלנו עליו בתור ילדים היה שהם הרעים שמתקיפים את הקאובויים. האמת, למדנו אחר כך, הפוכה לגמרי. הם עמדו עם הגב לקיר אל מול פולש אכזרי שביצע בהם רצח עם.
החרדים הם גם לא אינדיאנים, כמובן, גם זה יהיה קל מדי. אבל העניין אותו עניין: מגיל אפס מכניסים לנו לראש שהם סחטנים, אף שבינינו הם לא סוחטים שום דבר. מספרים לנו שזה הכול פוליטיקה - מלחמות פנימיות בחסידות גור במקרה הזה - ומנפנפים לגמרי את האידיאולוגיה. אבל כשאני רואה חרדי עומד מול זרנוק משטרתי, הוא לא נראה לי פוליטיקאי כלל ועיקר, רק אדם שנלחם על מה שיקר לו. כמה מכם, קוראות וקוראים נכבדים, היו הולכים ונעמדים מול זרנוק בשביל משהו מופשט כמו שמירת שבת בפרהסיה? לא יודע מה איתכם. אני מכבד את זה.
כל קבוצה שמוחה על שחסר לה, מנסה לגייס את אהדת הציבור, חלקן מצליחות יותר, חלקן פחות. בכל סוגיה יש בעד ונגד. מלבד כשזה נוגע לחרדים ולמאבקי השבת. הם אפילו לא מנסים, מה הטעם. ודוק: מאבקי השבת. בשאר המאבקים אני פחות זורם איתם. מאבק הגיוס מגוחך לגמרי בעיניי: הם נאבקים כדי לא ללכת לקבל פטור מגיוס. לכו קחו את הפטור, חצופים. אבל בשבת אנחנו, אני, צריך אותם - גם, אולי במיוחד, כשהם מפסידים. בלעדיהם, יופקר עוד יום לחסדי השוק.
ד.השבוע נתקלתי במונח ממש יפה שלא הכרתי, "מים וירטואליים". מושג כלכלי המתאר את המים שבהם נעשה שימוש לייצור וייצוא מוצרים. אם כדי לייצר שבב נדרש ליטר מים והוא מיובא לישראל - יש לנו ליטר מים וירטואליים. ואם מסתכלים על זה קצת מלמעלה, מדובר בעצם בכל המים שאתה משתמש בהם בלי לדעת, כי כל דבר, מהפלסטיק העוטף את קצה השרוך באגורה ועד לצוללת גרמנית במיליארד, דורש מים. והמים האלה נודדים בעולם כמעין זרמי עומק.
ואם מסתכלים על זה עוד יותר מלמעלה, אז יש המון דברים וירטואליים כאלה בחיים, זרמי עומק שמשפיעים עלינו, זורמים מתחתינו ומעלינו ומצדדינו. כל הדברים שאנחנו לא רואים בעין, אבל הם שם. ככה זה עם השבת ומאבקי השבת, לפחות קצת, לא? לפחות בשבילי. המים בזרנוקי המשטרה (וסליחה שאני חוזר לזה שוב ושוב, פשוט הסרטונים זעזעו אותי) אינם וירטואליים כלל ועיקר - הם העיפו מפגין כאילו היה עלה. אבל המאבק עצמו כן. לפחות מהבחינה של חלק גדול מהחרדים המפגינים עצמם; רוב-רובו של אותו חילול שבת המוני מתרחש רחוק מהם, הם לא נלחמים על הבית, מה שנקרא. הם נלחמים על המופשט. זה יפה בעיניי. וזה גם הופך את חילול השבת הפרטי שלי לקצת יותר מהנה.
אז שוב, תודה לליצמן ולאדמו"ר מגור. משבר השבת הזה אומנם נפתר כלא כלום, אבל אני כבר מחכה למשבר השבת הבא, שיגיע ללא ספק. יש על מי לסמוך שילבה אותו שוב, ולמרות מה שיספרו לנו, אלה כנראה לא יהיו החרדים.