ולדימיר פוטין / צילום: רויטרס
אין צורך להתאמץ בימים האלה כדי להבחין בחולשותיהם הנתונות של משטרים דמוקרטיים. זה הזמן לשמחה לאיד בערי הבירה של האלטרנטיבה: השליטים היחידים, המנהיגים הסמכותניים, האוליגרכים וכל מי שהדמוקרטיה הליברלית נמאסה עליהם; מבייג'ין עד מוסקבה, מסינגפור עד אנקרה, מקראקס עד הוואנה, וכמובן כמעט כל בירה במזרח התיכון.
מה לנו ראיה ברורה לחולשה יותר מן הוואקום הפוליטי בגרמניה, הדמוקרטיה היציבה ביותר באירופה; ובריטניה, שבה הזיוף המובנה של הבחירות לטובת המפלגה הגדולה ביותר חדל להניב את התוצאות המקוות לפני שבע שנים ויותר; וספרד, שבה ממשלת מיעוט מושלת ומועדת, מועדת ומושלת, בחסדי אופוזיציה שהסכימה להניח לה לנשום לפי שעה; באיטליה, המתכוננת לקראת בחירות שבהן, אולי, יעלו לשלטון פופוליסטים דילטנטים; בברזיל, הדמוקרטיה הגדולה ביותר בחצי הכדור הדרומי, שבה הובאש ריחם של המוסדות הדמוקרטיים מכוח פרשת שחיתות מבעיתה; וארצות-הברית, אוי, ארצות-הברית.
לורנצטי, הצייר האיטלקי של תחילת הרנסנס, העניק לנו את "האלגוריה של הממשלה הטובה ושל הממשלה הרעה". הוא עשה כן במאה ה-14, דווקא על-פי הזמנת ממשלה טובה מאוד: זו של עירו סיינה, שהייתה אחת המשגשגות והחופשיות ביותר בחצי האי. האלגוריה של לורנצטי לא הצטיינה בדקויותיה. את "הממשלה הרעה" לא היה קשה לזהות. ייצג אותה הרודן, ששתי מלתעות ושתי קרניים בקעו ממנו, באותה הזווית עצמה. רק ליתר ביטחון, אם הצופה החמיץ את הקרניים, הרודן החזיק את מלאך הצדק באגרופו הקמוץ.
איטליה הייתה משופעת בממשלות רעות ב-50 השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה. רוב הזמן הזה, למרבה העניין, איטליה דווקא שגשגה. סיבה אחת היא שממשלותיה הרעות לא חדלו להתחלף, בקצב ממוצע של אחת לעשרה חודשים. איטליה פשוט למדה להסתדר בלי ממשלה.
בחיקו של מרשל זקן
אי-יציבות כזאת הייתה מטילה פחד על רוב הדמוקרטיות. היא החלישה את צרפת בין שתי מלחמות העולם. בין עליית היטלר לשלטון (ינואר 1933) לנפילת הרפובליקה (יוני 1940) היו לצרפת 15 ממשלות. מוכה ומושפלת, היא נפלה בחיקו של מרשל זקן, שביטל את הרפובליקה. 18 שנה אחר כך, אי יציבות ופחד מפני מלחמת אזרחים הטילו אותה אל זרועותיו של גנרל קשיש, שהעניק לה חוקה סמכותנית, עם נשיא כול-יכול, הנבחר לשבע שנים.
כמה זמן מנהיג דמוקרטי צריך לכהן לפני שהוא מתחיל לשכוח שהוא דמוקרטי? הצרפתים קיצרו שבע לחמש, וקבעו תקרה של שתי כהונות. הבריטים קיצרו את כהונת הפרלמנט משבע שנים לחמש עוד ב-1911, אבל לא הגבילו את אורך כהונתו של ראש הממשלה. וכך, בין 1979 ל-2008 היו לבריטניה רק שלושה ראשי ממשלה. מאז 1982 היו לגרמניה רק שלושה ראשי ממשלה, שאחד מהם כיהן 18 שנה. אם זו הנוכחית תצליח להרכיב ממשלה, אפשר שהיא תכהן 16 שנה.
נשיאי ארצות-הברית מוגבלים לשמונה שנים. ב-150 השנה הראשונות של הרפובליקה, לא היה אפילו צורך בהגבלה חוקתית על אורך הכהונה. הכול היו ג'נטלמנים הגונים, וצייתו לכלל הלא-כתוב. רק נשיא אחד לא עמד בו, פרנקלין רוזוולט, אם כי לזכותו החלקית אפשר להגיד שהוא ניצל את כהונתו השלישית כדי להציל את הציוויליזציה המערבית.
הגבלות על אורך כהונה עשו רושם ניכר על משפטנים חוקתיים באמריקה הלטינית, שקיוו להוציא את הדיבוק של רודנות, צבאית או אזרחית, מגוף ארצותיהם. שורה של ארצות מלומדות גנרלים והפיכות הגבילו את נשיאיהן לכהונה אחת ויחידה, ארבע או חמש שנים. בהדרגה, ארץ אחר ארץ השתחררה מן הכלל, והתירה בחירה חוזרת, עם כמה יוצאים מן הכלל. הדיבוק לא יצא. פופוליסטים מן השמאל לא רצו להיפרד מן השלטון, והתחילו לאנוס את החוקה. ונצואלה, אקוודור, בוליביה וניקרגואה הוסיפו כהונה שלישית.
בוליביה היא עכשיו מרכזה של פארסה עגומה. בראשה עומד איש ששמו אבו מוראלס, ה"אינדיאני" הראשון מאז ומעולם בנשיאות. הוא הילך בשעתו קסמים על העולם החיצון, גם בגלל מוצאו וגם בגלל פשטות הליכותיו. הוא נבחר שלוש פעמים, ורצה פעם רביעית. בשנה שעברה הבוליביאנים דחו את בקשתו במשאל עם. הוא סירב לקבל את החלטת הרוב, והודיע שהיא פוגעת ב"זכויות האדם" שלו. עכשיו הוא אונס את החוקה, מבטל את עצמאותם של בתי המשפט, ומתכנן להיות שם "עד 2050", בלשון אחד משריו.
"חבורה של שכירי חרב נקלים"
ישראל השתעשעה זמן קצר בהגבלת כהונתם של ראשי ממשלה, עד שיוסי ביילין ועוזי לנדאו קשרו קשר לבטל את חוק הבחירה הישירה. מחלצי הקשר ההוא בקעו שבע שנות בנימין נתניהו, מי סופר.
לעת הזאת צריך להתקנא בשווייץ. יאיר לפיד הציע פעם לשאול ממנה את הרעיון של קבינט בן שבעה שרים. הוא לא הציע ללמוד ממנה את חובת הרוטציה. האיש העומד בראש הקבינט, ונושא בתואר "נשיא", מתחלף/מתחלפת אחת לשנה. רוב השוויצרים אפילו אינם יודעים את שמו. שווייץ מסתדרת לא רע, תודה ששאלתם.
את הלקחים אנחנו נוטים ללמוד רק לאחר שמתחוורות התוצאות, ואז הרבה יותר מדי מאוחר. מנהיג חזק הופך למקור של חולשה ככל שמתארכת כהונתו. כל מערכת זקוקה לריענון ולדינמיות. איך אמר אוליבר קרומוול ל"פרלמנט הארוך", ב-1653: "באה שעתי לשים קץ לישיבתכם במקום הזה, שעליו המטתם חרפה בבוז שרחשתם לכל מידה טובה. אתם חבורה של שכירי חרב נקלים, העושים מעשה עשיו, ומוכרים את ארצכם תמורת נזיד עדשים. בשם אלוהים, לכו לכם!".
הוא, אגב, לא חיכה להסכמתם הוולונטרית. הוא השליך אותם לכל הרוחות.