זהו, הפעם זה כנראה באמת קורה. כבר איימו לסגור את ישראבלוג ב-2014, ואז שוב ב-2015, אבל ההודעה שמתנוססת השבוע בכניסה לפלטפורמת הבלוגים הישראלית נראית חד-משמעית. "בתאריך 31.12.17 ייסגר שרת הבלוגים של נענע10, ישראבלוג, לצמיתות", נכתב, בתוספת הבהרה שהבלוגרים לא יוכלו להיכנס לחשבונם החל מ-2018. הם נקראו לגבות את הבלוגים שכתבו, ואף שבהודעה לא נכתב שאלה יימחקו לצמיתות, תרחיש כזה בהחלט מתבקש. אפשרות אחרת היא שהתכנים יישארו באוויר לעת עתה, אך מי שירצה לשנות או למחוק אותם לא יוכל לעשות זאת.
ההודעה הזאת אולי עצובה, אבל לא באמת מפתיעה. ישראבלוג הוקמה לפני 16 שנה, בימים שבהם עלה המושג "Web 2.0". הכוונה היתה לימים שבהם האינטרנט הפך מתחביב של גיקים, שאליו נכנסות בהדרגה החברות הגדולות ובו צומחים סטארט-אפים מסקרנים כמו גוגל, למקום "חברתי". כולם כותבים בו, כולם מגיבים בו, כולם רוצים להשמיע את קולם. הבלוגים היו חוד החנית של המהפכה הזאת, ואם לאמריקאים היה את LiveJournal - לישראלים היה את ישראבלוג, או בקיצור ישרא.
האתר הצנוע שהקים יריב חבוט, ושנמכר לנענע ב-2006, הפך למקום הכי מעניין להיות בו בימים שלפני פייסבוק וטוויטר. חלק מהכותבים שהתחילו שם (ליאת בר-און, נטע חוטר, עידו קינן) מצאו בו במה לכתוב על מה שבאמת מדבר אליהם, בלי הפילטרים של התקשורת הממוסדת, והתפרסמו אחר-כך במעגלים נרחבים יותר. לצדם שהו שם הרבה מאוד נערים צעירים, ובעיקר נערות, שמצאו בישרא תחליף מוצלח יותר ליומן במגירה. זו היתה הזמנה לצעוק על העולם את כל מצוקות גיל ההתבגרות, כל האכזבות וסערות הרגשות וההורים שלא מבינים, ולדעת שמישהו מקשיב. זאת היתה הפעם הראשונה שבה עלתה ברשת הישראלית השאלה "מהי פרטיות", עוד לפני שעברנו לשאול "פרטיות? יש כזה דבר עדיין?".
הנערים והנערות האלה כבר נעים כיום סביב גיל 30. בשנים האחרונות ישראבלוג עדיין פעיל, אבל בהיקף מצומצם הרבה יותר, ניגף בפני המיידיות המסחררת של הרשתות החברתיות. עכשיו הכותבים שהיו נאמנים לו, שאחסנו בו חלקים נרחבים מחייהם, צריכים להתמודד עם התחושה שמפנים את כל החפצים בבית ילדותם הווירטואלי. הבעיה כאן היא לא רק רגשית, אלא גם טכנית.
סיסמאות שכוחות ומיילים נטושים
אי-אפשר לצפות מערוץ 10, שרכש את נענע, לשמור לנצח על שרתיו פלטפורמה מתה ולעשות זאת בהתנדבות. התחזוקה הזאת עולה כסף, וישראבלוג כבר לא ממש נהנית מהכנסות מפרסום. אפשר לבקש מהגולשים (שניסו בעבר לרכוש את הפלטפורמה, ללא הצלחה) לשלם סכום חודשי תמורת התחזוקה, אך ספק אם מהלך כזה יצליח. מצד שני, גם הקריאה לגבות את הבלוגים בעייתית: רבים מהמשתמשים אינם זוכרים את סיסמאות הכניסה אליהם, או שהבלוגים מחוברים לכתובות מייל שכבר אינן בשימוש. יש גם מידה של צדק בטענות הבלוגרים שלפיהן מכירת ישראבלוג לנענע הושגה בזכות התכנים שהם סיפקו, ועכשיו לאף אחד לא אכפת מהם.
הבעיה הזאת, שאפשר לכנות "בעיית האתרים המתים", מוכרת היטב לוותיקי האינטרנט הישראלי. פלטפורמה פופולרית נוספת מימיה של ישראבלוג, "במה חדשה" שהוקדשה לכתיבה יוצרת, הפכה גם היא עם השנים לעיר רפאים - עדיין מתקיימת, אבל הרבה פחות מרכזית. אנשים בוגרים ומיושבים, שנחרדו לגלות שבכל המשרד צוחקים על השירים שלהם מגיל 16, גילו שאין להם אפשרות להתחבר לחשבונם כדי למחוק אותם. מצב הפוך, שבו השירים הבוסריים נמחקים אוטומטית לנצח, היה כנראה מתסכל אותם לא פחות.
אז מה עושים במצבים כאלה? הספריה הלאומית כבר הודיעה שתתגייס ותגבה את הבלוגים, שזה יפה, אבל לא ברור עד כמה יהיה קל לאתר אותם. הפתרון המתבקש, בעיני, הוא שנענע10 עצמה תאפשר לכל אחד לגבות את התכנים - בלי שמות משתמש, בלי סיסמאות, בלי כתובות זנוחות בהוטמייל. זה יאפשר לכותבי ישרא לוודא שהטקסטים שלהם לא יימחקו לנצח, וגם לחבריהם לשמור מזכרת נחמדה (או מביכה). זה גם לא מסובך מבחינה טכנית. אחרי שהצעד הזה יתרחש, ולכולם יהיה מספיק זמן לגבות מה שהם רוצים, אפשר וצריך למחוק את התכנים מהרשת. זו תהיה הדרך המאוזנת וההגונה ביותר לסיים בכבוד את הסיפור הזה, שנקרא האינטרנט הישראלי של שנות ה-2000. ואם ותיקי ישראבלוג ממש רוצים, אולי שווה גם ליזום מפגש פרידה בדיזנגוף סנטר.
