איילת שקד / צילום: איליה מלניקוב
בכל פעם ששרת המשפטים, איילת שקד, מנסה למכור לכם את "הגברת המשילות" כפתרון קסם לייעול עבודת הממשלה, דמיינו לרגע את הרשות המקומית בה אתם מתגוררים. עזבו את ראשון-לציון ואת דוד ביטן. דמיינו, ונוסו על נפשותיכם. ראש העיר שלכם אולי לא כוכב גדול, אבל כוכב של שריף יש לו בלי למצמץ. הוא יכול להעביר כל החלטה מפוקפקת בקלות בזכות אופוזיציה חסרת שיניים (אם יש כזו בכלל), עיתונות מקומית חלשה שאפשר להתחבב עליה תמורת כמה מודעות לרכישה, אבל מעל הכול: בזכות שומרי סף שעשויים ממרגרינה. זה לא שהם נולדו ככה - מבנה ההעסקה והתלות שלהם בראש הרשות הופך אותם לכאלה.
מנהל הכספים הוא לא יותר מגזבר, היועץ המשפטי פחות או יותר סנגור ומבקר הפנים, איך נאמר, לא טורח אפילו לבדוק את מה שבאמת מצריך בדיקה.
זו כמובן לא תחושת בטן: דוח מבקר המדינה משנת 2011 מצא כי רק 3% מהנושאים שהופיעו בדוחות הביקורת של מבקרי הפנים ברשויות עסקו בענייני תכנון ובנייה - תחום שהוגדר על-ידי המבקר כ"נושא ליבה" ברשויות. מספיק לקרוא כל שני וחמישי על פרשיית שחיתות חדשה באחת מהרשויות המקומיות כדי להבין שכמעט תמיד מדובר בחשד לשוחד שנטלו בכירים בעירייה מקבלנים.
למעשה, מבקר המדינה מצא כי 19% מהרשויות המקומיות ו-54% מהמועצות האזוריות בכלל לא מינו מבקר פנים, זאת למרות שהן מחויבות לכך על-פי חוק. בחלק מהרשויות מבקר הפנים מועסק במשרה חלקית - גם זה בניגוד גמור לנהלים ולדין.
ככה מוצא את עצמו ראש הרשות שלכם עם מקסימום כוח, מינימום "הפרעות", ומול הרבה מאוד פיתויים. אישור קטן פה, חריגה קלה שם, והופ - יום בהיר אחד קמה לה אשתו ולא מבינה מה עושים בחשבון הבנק שלה 2 מיליון שקל. קצת כמו במונופול, רק בנייר אמיתי עם הריח והכול.
את הקלות הבלתי נסבלת הזו של השחיתות, שרת המשפטים רוצה להביא אל שולחן הממשלה. היא משתמשת בסיסמאות אלגנטיות שנועדו להסתיר את אותה רטוריקה מתלהמת שהדביקה לרגולציה ולפקידות הבכירה תארים כמו "כנופיית שלטון החוק" או אפילו "פקידותיסתן", כלשונם של השר אופיר אקוניס ונשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין.
"מהות המשילות היא אחת - קביעת כיוון התקדמות והצבת יעדים", כתבה איילת שקד במאמרה החריף והשנוי במחלוקת "מסילות אל המשילות" שפרסמה בכתב העת "השילוח". "המשילות דורשת מנבחרי הציבור להניח פסי מסילה חדשים רק אחרי שקבעו בעצמם לאן הם מבקשים להוביל את הרכבת", היא הסבירה.
כדי שאף אחד לא יפריע לרכבת של שקד, היא מובילה מספר תוכניות במקביל שמחלישות בפועל את נציבות שירות המדינה, מגדילות את מספר המינויים הפוליטיים ומאפשרות לשרים למנות בעצמם (הלכה למעשה) את היועצים המשפטיים של משרדיהם. גם החוק להשתקת המשטרה ("חוק ההמלצות") מקובל עליה, הכול כדי להשאיר את הרכבת על המסילה ולהעמיס עליה את כל מה שרע בשלטון המקומי. רכבת השחיתות.
בין העוני הגבוה לשכר הנמוך
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר האוצר, משה כחלון, מרבים להתגאות בשיעור האבטלה הנמוך בישראל תוך שימוש במושג המוגזם למדי "משק בתעסוקה מלאה". אבל אז מגיע הזמן הזה בשנה של הנודניקים מהמוסד לביטוח לאומי שמתעקשים לשלוף את דוח העוני. השד יודע למה לערבב עניינים של כלכלה וצמיחה עם נושאים "חברתיים" ולא קשורים כמו שיעור העניים וממדי האי-שוויון, אבל גם אצל "החמוצים" בתקשורת זה תופס לכמה שעות ומייצר כותרות.
אם נניח את הציניות בצד, הרי שגם הפעם מיהרו בממשלה להזכיר את השיפור בגובה קצבאות הזקנה ואת התוכנית להעלאת קצבאות הנכים, אבל הבעיה המהדהדת גם בדוח הנוכחי נותרה שיעור הישראלים שקמים כל בוקר לעבודה ועדיין נשארים עניים. זה קורה גם כששני בני הזוג עובדים במשרה מלאה על-פי שכר המינימום הקבוע בחוק, לפחות ברגע שיש להם ילד שלישי - רחמנא ליצלן.
אפשר לדבר עד מחר על הצורך לחנך ל"תכנון ילודה" (משהו שלא צפוי לקרות כנראה בחברה הישראלית בעשרים השנים הקרובות); אפשר להמשיך לברבר על הפחתת יוקר המחיה ולפתוח סניף של "עלי באבא" בכל רחוב שני כדי שעם ישראל יקנה יותר בזול פרטי לבוש שלא באמת צריך; ואפשר גם לדבר על השכר. כן, השכר, שעלה אמנם ריאלית, בין היתר, בזכות מאבק ההסתדרות להעלאת שכר המינימום - אבל נותר עדיין נמוך, נמוך מדי.
זה כבר לא משהו שאפשר לפתור בקמפיין קצר, גם לא בשביתה - אלא רק באמצעות תוכנית משולבת וארוכת-טווח שכוללת השקעה בחינוך, תמרוץ מעסיקים לביצוע הכשרות מקצועיות, התאמה שוטפת של האקדמיה למגמות ולצפי בשוק העבודה, עידוד הסכמי שכר קיבוציים שמעניקים שכר התחלתי גבוה עם עקומת גידול מתונה יותר (כך העובד ייהנה מהכנסה יפה בשנים שהוא הכי זקוק לה, ומנגד לא ייתפס כמשקולת בגיל מבוגר יותר); וחיזוק מגמת ההתאגדות של עובדים בענפים לא מאוגדים.
רגע לפני הנר הראשון של חנוכה, זמן טוב להזכיר שכל אחד הוא אור קטן וכולנו (יחד) אור איתן. מקום עבודה עם עובדים מאוגדים הוא בדרך-כלל מקום בו העובדים מרוויחים שכר הוגן בלי פערי ענק, או לפחות לא נכללים בדוח העוני העגום. אבל מעל הכול, כאמור, קודם חשוב לדבר על השכר. פשוט לדבר. על השורה התחתונה בתלוש, זו שהעובדים הורגלו שהיא סודית ואין לשתף בה. שכר דיפרנציאלי בהתאם לכישרון הוא לגיטימי ונכון, לפחות בחלק מהמקרים, אבל הסודיות הגדולה היא חלק מהפרקטיקה שנועדה להשתיק את השיח סביב התגמול ולהשאיר את השכר פחות או יותר במקומו עבור החלק הארי של העובדים.
אם היו מדברים על השכר לפחות חצי מהזמן שמדברים על יוקר המחיה, גם דוח העוני היה נראה אחרת. כי שיח יוצר תודעה והתודעה, אתם יודעים, יוצרת מציאות.
על ראש שמחתנו
אחרי שנשיאנו הנערץ דונלד טראמפ הכריז על ירושלים כבירת הנצח של ישראל, אולי עכשיו ניזכר אנחנו לנהוג בה כך. דוח העוני, זה מהסעיף הקודם, מספק תמונה עגומה גם בהיבט הזה. נתוני הדוח מראים כי שיעור העוני במחוז ירושלים הוא הגבוה ביותר בארץ, כאשר ירושלים עצמה מובילה את תחתית הרשימה של הערים הגדולות עם שיעור עוני של 38.4% בקרב משפחות ו-55.4% בקרב ילדים. כן, מעל מחצית מילדי הבירה, זו שעל ראש שמחתנו, עניים.
אולי יום אחד, מי יודע, הם יתנחמו בזה שהדגל האמריקאי מתנוסס ממש שם לידם, על גבי בוטקה מפלדה משוריינת שהגיע כל הדרך מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אל העיר שחוברה לה יחדיו. אמריקה.
