ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בכנס הסייבר הבינלאומי באוניברסיטת תל אביב/ צילום : קובי גדעון לע''מ
לא מזמן נערך בעמק הסיליקון כנס בו הציגו חברות סטארט-אפ ישראליות בפני קהל מקומי שכלל את ההרכב הקבוע באירועים מסוג זה: משקיעי הון סיכון, אנג'לים, יזמים, מנהלים בכירים בחברות הייטק מקומיות ואנשים שונים המרכיבים את סביבת האקו-סיסטם התומכת בכלכלת ההייטק.
כמקובל באירועים מסוג זה, נכחו בכנס ישראלים רבים שהתערבבו בקהל המקומי שמצא עניין בהשתתפות באירוע, אחד מני רבים, בו מציגים יזמים ישראלים את הסיפור שלהם. היזמים האלה הגיעו מאומת הסטארט-אפ, אחד המרכזים המובילים בעולם בחדשנות וביזמות ולכן, יש הרבה סיבות טובות להיות נוכח במצגות שלהם ולהתרשם מהבשורות המגיעות מישראל.
שוחחתי השבוע בטלפון עם מישהו שנכח בכנס וצפה בהרצאותיהם של היזמים הישראלים. הוא ציין בפניי בהתפעלות את החדשנות ומקוריות המחשבה אבל לא היסס לבקר קשות את רמת הפרזנטציה של היזמים הישראלים.
ניכר היה שרוב המצגות הוכנו כלאחר יד, הן לא היו מלוטשות, הסגנון והשפה הגרפית לא היו אחידים, הפונטים היו בסגנונות שונים, חלקן הכילו שגיאות כתיב ודקדוק מביכות למדי ובאופן כללי הן פשוט שידרו חוסר מקצועיות. בנוסף, חלק מהיזמים ענו על שאלות הקהל כלאחר יד, לעיתים נדמה היה שהם מזלזלים בשאלה או במי ששאל אותה ולפעמים היה נראה שענו בחוסר חשק או ללא הקפדה יתרה על היצמדות לעובדות.
היכולת להעביר את המסר
למען האמת, לא הופתעתי לשמוע את הדברים. וסביר להניח, שכל מי שהשתתף בכנסים בינלאומיים בהם מציגים יזמים את מרכולתם בפני קהל, גם הוא לא יותר מדי יופתע. כי בואו נודה: אנחנו איננו יודעים להציג בפני קהל. פשוט מאוד, לא לימדו אותנו, לא התחנכנו כך ולכן איננו מציגים באופן טבעי, לפחות אם משווים אותנו למתחרינו ממקומות אחרים. ובהחלט, משווים אותנו, שוב ושוב. והתוצאות של ההשוואה הזו אינן מחמיאות, במקרים רבים מדי.
כי אנחנו מתחרים מול אנשים שגדלו משחר ילדותם מתוך מודעות לחשיבות העצומה של מצגת מול קהל. כל ילד אמריקאי מורגל כבר מגילאי הגן לעמוד מול קבוצת ילדים קטנים בני שלוש ולספר להם על הצעצוע שהוא הכי אוהב, על הסיפור שהוא קרא אמש לפני השינה, על הטיול האחרון שחווה עם המשפחה.
ילדה בבית ספר יסודי בארצות הברית מרצה בפני הכיתה שלה על ארצות רחוקות או על אירוע היסטורי כלשהו כשהיא נעזרת במחשב ובמצגת אלקטרונית והיא לומדת את טכניקות הדיבור מול קהל, שפת הגוף והידיים, קשר עין עם המאזינים וכמובן גם כיצד להתייחס לשאלות וכיצד לענות באופן מקצועי.
בתיכון הם כבר מציגים מקצוענים לכל דבר, בקולג' הם מהוקצעים ללא רבב ואז הם יוצאים לחיים, מצויידים באחד מכישורי החיים החשובים ביותר עבור איש העסקים המודרני: היכולת להעביר את המסר שלך בפני קהל מאזינים, המונה חמישה אנשים או חמש מאות איש, באופן רהוט, מדויק, ואפקטיבי ביותר.
ולעומתם אנחנו. בגן התרוצצנו אל ארגז החול ובחזרה ממנו. בבית הספר המורה הייתה עסוקה בלטפל בבעיות המשמעת שלנו והרי היא בעצמה לא הייתה יכולה לעמוד יותר מחמש דקות באמצע כיתה רוחשת וגועשת וחסרת כושר ריכוז. בתיכון כבר היינו נרגשים מדי ולא ממש בטוחים בעצמנו כשהתבקשנו לעמוד מול כיתה רועשת ולהעביר תוכן כלשהו - ומן הסתם ויתרו לנו על ההתמודדות הקשה הזו כדי שלא תיפגע נפשנו, וכדי שלא נתבע את מורינו על עוגמת הנפש הכרוכה בלאמץ את עצמנו יתר על המידה מול קהל לא ידידותי.
יזמים מפונקים מסיליקון וואלי
ואם לא שירתנו בצה"ל באחד מאותם חילות עתירי תחקירים או מצגות בפני קהל, הרי שהגענו אל החיים כשאנחנו בפיגור משמעותי מול מקבילינו מעבר לים. ואז אנחנו פונים להקים את הסטארט-אפ שלנו, שברור לכולם, אוקיי - ברור לפחות לנו, שעתיד לשנות את העולם.
רק שקצת קשה לנו להסביר את זה כמו שצריך לקהל, למשקיעים זרים, לשותפים פוטנציאלים, לרוכשים אפשריים. משום מה הם מצפים מאתנו להציג באותה רמת מקצוענות כמו אותם יזמים מפונקים מסיליקון וואלי שלא זכו לשרת בצנחנים ואותן יזמות חסרות ניסיון בניו יורק שלא היו טייסות בחיל האוויר הטוב בעולם.
אז כנראה הבעיה היא בקהל הזה, שלא יודע שאסור להסתכל בקנקן אלא חובה להתרכז במה שיש בו. ולכן אנחנו גם לא ממש ששים לבזבז את זמננו על המצגת הכי מקצועית שאפשר לייצר, כי הרי יש לנו דברים חשובים יותר להתרכז בהם, כמו לנהל את הסטארט-אפ הזה שלנו שמשום מה לא מצליח לגייס כסף, שוב - באשמת הקהל שלא מבין את גדולת הביזנס שאנחנו מייצרים כאן אל מול עיניו הבוהות בנו בחוסר הבנה מתסכל.
"לא נורא", אנחנו מנחמים את עצמנו, "שיתאמצו". כי הרי בזמן שהם, המפונקים הללו, שיחקו בקולג', אנחנו היינו ביחידה סודית שלחמה אי שם מעבר לגבול, או שתקפה את האויב האכזר שלנו בטכניקות סייבר שעל גביהן הקמנו את החברה המדהימה שלנו. ולכן, ברור לגמרי שיש בידינו את הדבר הגדול הבא. ומי שלא ממש מבין אותנו, הרי שזו בעיה שלו. ולא שלנו. כי אנחנו לא מתרגשים מאנשים שלבושים היטב ומדברים יפה, כי אנחנו מי שאנחנו וכל מי שיסתכל עלינו כבר יבין שיש דברים הרבה יותר חשובים ממצגת מצועצעת ומצוחצחת היטב. או שלא.
אם אני שומע נכון, מסתבר שמשרד החינוך הישראלי שם בשנים האחרונות דגש על היכולת לדבר בפני קהל ולהציג נושאים באופן רהוט ומקצועי. אכן, יוזמה מבורכת ואין זה מפתיע שהיא מקבלת עידוד משר חינוך שהיה בעצמו יזם הייטק, שצריך היה להציג את הסיפור של הסטארט-אפ שלו באופן משכנע מול קהלים שונים.
אבל, הדור הנוכחי של יזמי ההייטק הישראלי כבר סיים את שנות המעבר שלו במערכת החינוך הישראלית ולכן, חייב לרכוש בכוחות עצמו את היכולות הנדרשות כדי לעמוד בתחרות הקשה על תשומת ליבם של משקיעים, לקוחות ושותפים עסקיים.
כי בחיים האמיתיים, היכולת להציג היא יכולת קריטית המבדילה לעתים רבות בין מי שגייסו כסף לבין מי שנכשלו בכך, בין מי שזכו לתהילת עולם לבין מי שלא הצליחו לפרוץ קדימה. בחיים האמיתיים, ההצגה חייבת להיות מקצועית והיא חייבת להימשך.