זוג קיבוצניקים שימש כמשפחת אומנה עבור ילד חוץ מאז שנת 1977, כשמלאו לו 5. הם גידלו אותו לצד בנם הביולוגי כבנם לכל דבר עד לבגרותו, תוך שמירת קשר טוב עם הוריו הביולוגיים, ולכן גם לא הסדירו את אימוצו באופן פורמלי. רק לאחר שמלאו לילד 30, ושני הוריו הביולוגיים הלכו לעולמם, פנו ההורים המאמצים והילד לבית המשפט וביקשו לקבל צו אימוץ רשמי.
ההורים המאמצים נימקו את בקשתם המאוחרת בכך שהם מתקרבים לגיל של חשבון-נפש, בעיקר על רקע מחלתה של האם, והם רוצים לסגור מעגל באופן חוקי ולתת מעמד משפטי ליחסם כלפי הבן על-ידי אימוצו, על אף גילו המתקדם. המדינה לא זאת בלבד שלא התנגדה לבקשה, אלא שפקידת הסעד מטעם רשויות הרווחה ראתה את המעמד כמרגש והמליצה בחום על אישור האימוץ.
12 שנה חלפו מאז, ההורים המאמצים הלכו לעולמם, ובהתאם לחוק, הירושה שלהם הייתה אמורה להתחלק בחלקים שווים בין בנם הביולוגי לבנם המאומץ, שהפך לבנם החוקי לכל דבר ועניין. חלוקה זאת לא נשאה חן בעיני הבן הביולוגי, והלה הגיש בקשה לבטל רטרואקטיבית את צו האימוץ.
לטענת הבן הביולוגי, נסיבות הגשת בקשה לצו אימוץ של בגיר בן 30 הן חשודות מיסודן, ובמקרה זה העילה האמיתית לבקשה הייתה רצונו של הבן המאומץ לקבל דרכון גרמני באמצעות האימוץ, ולכן צו האימוץ נוגד את האינטרס הציבורי.
טענתו העיקרית של הבן הביולוגי הייתה שצו האימוץ בטל מעיקרו, מאחר שבשל מחלת האלצהיימר של אמו המנוחה, היא לא הייתה כשירה משפטית לאמץ את אחיו במועד שבו ניתן צו האימוץ, וכי המסמכים הרפואיים המאשרים זאת הוסתרו מבית המשפט באותה עת. לטענת הבן, אילו בית המשפט היה מודע למצבה הקוגניטיבי הלקוי של אמו בעת הדיון בבקשת האימוץ, הוא לא היה מאשר את צו האימוץ.
תביעה חריגה זאת מעוררת שאלה משפטית באשר למעמדו של האח הביולוגי (ובהתאם גם לקרובי משפחה אחרים) להתנגד לאימוץ ולעתור לביטולו. בית המשפט הגיע למסקנה כי אין מקום לדון כלל בטענות הבן הביולוגי, ודחה את התביעה על הסף, בקובעו כי כשם שהבן הביולוגי לא היה צד להליך האימוץ - כך גם אין להכיר במעמדו ככזה אשר מאפשר לו להגיש בקשה לביטולו של צו האימוץ.
הצדדים העיקריים לאימוץ הם ההורים הביולוגיים, ההורים המאמצים והילד המאומץ בלבד. על-פי חוק האימוץ, במסגרת השיקולים שבית המשפט נדרש לקחת בעת הדיון בבקשת האימוץ, עליו להתחשב גם בעמדת הסבים הביולוגיים של הילד ושל האפוטרופוס של הילד או של הוריו הביולוגיים, אם מונה כזה, אך אין כל דרישה להתייחסות לעמדת קרובי משפחתם של ההורים המאמצים, ובצדק, שכן הכרה כזאת תהווה כר פורה להכנסת שיקולים זרים להליך האימוץ, לדוגמה שיקולי ירושה.
לעמדת בית המשפט, ניתן במקרים חריגים לתת זכות עמידה גם לאנשים חיצוניים להליך האימוץ, אך זאת רק בתנאי שהדבר נעשה לטובת המאומץ, ואילו במקרה זה לעתירה מטרה הפוכה - להזיק למאומץ ולנשלו מהירושה.
בפסק דינו בית המשפט לא התייחס לטענה משפטית מעניינת שהעלה הבן הביולוגי, לפיה זכות העמידה שלו נשאבת מזכות העמידה של אמו המנוחה, מכוח היותו היורש של זכויותיה וחובותיה, וכמי שנכנס בנעליה לכל דבר ועניין. זכות כזאת הוכרה למשל לצורך תביעת בן זוג של ההורה המנוח, מכוח זכותו של המנוח לשיתוף ברכוש.
עם זאת, במקרה כזה הבן היה נדרש להוכיח כי אמו אכן הייתה מעוניינת לתבוע את הזכות שהוא תובע בשמה. במקרה שנדון בפני בית המשפט, גם אם הייתה מתקבלת טענת הבן שאמו הייתה דמנטית בזמן האימוץ, לא ניתן לשייך לאם המנוחה כל סיבה או רצון למנוע את אימוצו של הבן, אלא להפך, ולכן יש להניח כי תביעתו של הבן הייתה נדחית גם לגופה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il