סמי (מימין) וגרמאי / צילום: רפי קוץ
הכול אותו דבר, כל יום, כל הזמן - ותמיד שמש, בכל מקום. כל הזמן שמש", אומר סמי, 26, מאריתריאה. אנחנו יושבים מתחת לאחת הסככות מחוץ ל"מרכז שהייה חולות" ומסתכלים על הכלום שמקיף אותנו. איזה חור. הדברים היחידים שיש פה זה בתי כלא ובסיס של גבעתי. שני ק"מ מכאן, הגבול עם מצרים. מאות מהכלואים (המכונים "שוהים") בחולות יושבים בלי מעש או משוטטים מחוץ למתקן. לבד או בקבוצות, ברגל או באופניים. וככה כל יום משש בבוקר עד עשר בלילה. זה הביקור השלישי שלי פה, וזה לא הופך להיות פחות משונה מפעם לפעם. סמי יושב עם חבר. סמי מדבר, החבר שותק.
בשבוע שעבר אישרה מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית, וברוב של 71 ח"כים נגד 41, את הצעת החוק למניעת הסתננות המורכבת משני חלקים: סגירה של מתקן חולות בהדרגה תוך שלושה חודשים, בכפוף להפעלת הסכם הגירוש החדש לרואנדה. עיקרי ההסכם החדש: לא עוד יציאה מרצון אלא גירוש כפוי לרואנדה, שתקבל מישראל 5,000 דולר לראש. כל מגורש יקבל כרטיס טיסה וסכום של 3,500 דולר. הבחירה של כל מהגר עבודה שייתפס תהיה בין רואנדה למאסר ללא הגבלת זמן בכלא סהרונים.
סמי, כמו רבים פה, היה אסור בסהרונים לפני שהועבר לחולות. זה מקום נורא, הוא אומר. לראשו כובע אדום של סופרמן. "החוק החדש לא בסדר", אומר סמי, "אנשים לא יודעים מה יהיה עכשיו. רוצים לגרש אותנו לרואנדה. מה יש לי ברואנדה?".
ומה יש לך פה?
"אני אוהב פה. כשנגמר לך הזמן בחולות, לי יש עוד ארבעה חודשים, זורקים אותך מפה בחזרה לישראל - חוץ מלתל אביב ולאילת - ואז אתה צריך למצוא מקום חדש לגור, מקום חדש לעבוד, הכול מהתחלה. זה קשה, אבל בסדר. אבל רואנדה? אין לי כלום שם. רואנדה זו לא המדינה שלי. אני לא מבין את השפה, את האנשים, זו לא התרבות שלי, אסור לנו לעבוד שם. כל מי שנוסע לרואנדה, שודדים אותו או שחותכים לו את הראש".
סמי לא פוחד סתם. מאות עדויות של אריתראים שעזבו מרצון לאוגנדה מחזקות את תחושתו; ברואנדה רוצים את הכסף, לא את האנשים. ההתחייבות לקלוט את המגורשים מישראל נמצאת כרגע על הנייר בלבד. מיד כשהם נוחתים, כולאים אותם, שודדים אותם, והם נאלצים להתחיל מחדש את מסלול הבריחה שלהם. מרואנדה לאוגנדה, מאוגנדה לסודאן, מסודאן ללוב, מלוב לאירופה. לשלוח מפה אנשים זה דבר אחד, אבל לשלוח מפה אנשים אל מותם זה כבר סיפור אחר. 3,500 הדולרים שניתנים למגורש לא מקלים עליו לפתוח בחיים חדשים, אלא להיפך; זה כמו לנחות עם שלט "תשדדו אותי" גדול על הגב.
"זה מאוד מלחיץ את האנשים", אומר טספית, אריתראי מבוגר מעט מסמי. "זו החלטה ממש לא טובה. לא יודע אם ישנו אותה, אבל כולנו בלחץ. לא יודעים מה לעשות. שים את עצמך במקום שלנו - אם אתה לא יודע מה לעשות, אתה עושה טעויות".
מצחיק, אתה מדבר על חולות - מתקן כליאה - כמו על אי של יציבות.
"זה שסוגרים את חולות, זה טוב לנו, אבל הגירוש - זה על הפנים. הממשלה הייתה יכולה להוציא אותנו מדרום תל אביב בקלות, להתפזר בארץ, אבל מעדיפים לגרש אותנו. וגם אם נעבור את החוק הזה, אני מבטיח לך שמיד אחר כך יוציאו חוק חדש. הממשל עושה הכול בכוונה בשביל להעיף אותנו מפה. יש אנשים טובים פה בארץ, אני לא אומר שלא - אין אנשים כמו הישראלים, אבל הפוליטיקאים על הפנים".
מה עם תושבי דרום תל אביב, גם נחמדים?
"האמת - אני מבין אותם. זה קשה לכולם. אבל לגרש אותנו זה פתרון?".
תושבי דרום ת"א? "מבין אותם"
סמי בישראל משנת 2007. "תשע שנים עבדתי בלי ויזה, בלי כלום, והסתדרתי. עד שתפסו אותי. 3,500 דולר? גם אם עכשיו תיתן לי מיליון דולר אני לא עוזב את ישראל. אני מבסוט פה. הכול עדיף על לנסוע לרואנדה, אפילו לשבת בכלא בישראל - זה כולם אומרים".
מוזיקה אריתראית מתחילה להתנגן בווליום חזק לידנו. מה זה? חפלה, אומר סמי. אנחנו הולכים לראות. ממש כמה מטרים מחוץ לגדר המתקן הקימו החברים שם זולות לא רעות בכלל. יש כיסאות ויריעות שמש ונרגילות ומקררים עם שתייה ואנשים מבשלים ועושים על האש. אנחנו הולכים לשבת איתם. למעט העובדה שזה צהריים במדבר, הזולות האלה מזכירות את החמארות בדרום תל אביב והן מכונות "שגראב" - על שם מקבץ זולות מפורסם בגבול סודאן-מצרים שכל מהגר/פליט עובר דרכו. שנאמר, אין לך דבר שלא יכול להפוך לנוסטלגיה.
השגראב הוא מקום מפגש ודרך נעימה יחסית להעביר את הזמן עד השחרור, וגם כר פורה ליוזמות מסחריות זעירות של הכלואים. זה עושה קפה, ההוא תבשיל, זה מוכר שתייה וכך הלאה. אסנה ודניאל יושבים עם נרגילה ובירות. "החוק החדש לא טוב", מסביר דניאל. "בשביל מה צריכים אותו? הרי לפני כמה שנים היינו פה 60 אלף, עכשיו פחות מ-40 - אנחנו לא מפריעים לאף אחד, אז למה לגרש?".
יומיים קודם, במוצ"ש, הצטרפתי להפגנה של תושבי דרום תל אביב בעד הגירוש.
באיזה עולם אתם לא מפריעים לאף אחד? תושבי דרום ת"א, כמו גם תושבים של שכונות פחות טובות בערים אחרות, יחלקו על קביעתך.
"אני מבין אותם, באמת שאני מבין", אומר דניאל. "אבל מי שם את כולנו במקום אחד - המדינה. שתפזר אותנו, אין בעיה, שתפזר. אבל היא לא רוצה, היא רוצה לגרש אותנו - וגירוש זה מוות".
למה להישאר במקום שלא רוצה אותך? למה לא לקחת את הכסף וללכת לנסות במקום אחר?
"אנחנו לא רוצים כלום מישראל, לא כסף ולא כרטיס טיסה. רק תן לעבוד וזהו. יש כאלה שהלכו לאירופה, יש שהלכו לקנדה - אני פה".
"ישראל", אומר אסנה, "יודעת עלינו הכול. על כל אחד. איפה הוא, מאיפה בא ולאן הולך. כבר בסיני הם יודעים עליך הכול. אם יש לך קקי בתחתונים - ישראל יודעת מזה. אז פתאום היא לא יודעת מה קורה לאנשים שגורשו מפה? משקרים".
אז מה עושים?
"כל אחד מה שמתאים לו. יש כאלה שמחכים".
אבל יש כאלה שלא. רבים מהאריתראים מעדיפים לא להמתין עד שתוצב בפניהם הבחירה המרגשת בין כליאה בסהרונים לגירוש לרואנדה, והם מנסים לעזוב את ישראל בכוחות עצמם לפני שיהיה מאוחר מדי. הדבר הוליד תעשייה של דרכונים מזויפים. בין 5,000 ל-10,000 דולר, ויש לך דרכון מזויף (בדרך כלל ישראלי). בכל חודש נתפסים בנתב"ג כמה בודדים (שניים-שלושה) ונשלחים למאסר, רבים אחרים מצליחים לצאת מהארץ, בדרך כלל ללונדון או לקנדה, ולחפש שם התחלות חדשות. אלה שנתפסים, נכלאים. במשטרה, כמו גם ברשות האוכלוסין וההגירה, מכירים את התופעה היטב.
"אתה מבין כמה אנשים מיואשים ולחוצים?", שואלים אותי פה, "אנשים יהמרו על כל מה שיש להם - על הכסף, על החופש - רק כדי שלא יגרשו אותם בחזרה לאפריקה, איפה שיהרגו אותם". "ומי אתה חושב מזייף להם את הדרכונים", שואל אחר במרירות, "ישראלים... בסוף כולם עושים עלינו סיבוב".
ג'מאל אחמד, 25, מצטרף אלינו. "זה עדיין דמוקרטיה פה בישראל?", הוא שואל/מתריס, "או שכבר לא?". להבדיל ממרבית חבריו שלא אוהבים להצטלם או לדבר, ג'מאל נותן בראש. "מה זה ה-5,000 דולר שישראל משלמת לרואנדה? זה כסף שלי, כסף שהרווחתי, אלה מסים ששילמתי לישראל, גם דרך חוק הפיקדון הזה. איזה חוק מקולל. בכסף שלי מוכרים אותי לרואנדה, אתה מבין את זה?".
חבריו מנסים להשתיק אותו. "למה לשתוק?", הוא אומר, "אם נשתוק, יחשבו שאנחנו לא יודעים או לא מבינים מה קורה לנו. אנחנו לא ילדים ולא תינוקות, אנחנו מבינים טוב מאוד את הקומבינה. מוכרים אותנו, כמו עגבניות מוכרים אותנו. במצרים היה קשה, אולי הכי קשה שהיה לי בחיים, אבל באתי הנה - וקיבלתי חרא. אתם, היהודים, שכחתם את ההיסטוריה שלכם".
לא היה לי מושג שאני מדבר עם היסטוריון.
"לא היסטוריון, אבל מבין טוב מאוד מה קורה פה - והכול זה קומבינה. בין ישראל לרואנדה, בין הישראלים לבין עצמם, והכי - הקומבינה שעושים עלינו. אתה עובד, משלם מסים ורואה אותם בסוף, נכון? הם חוזרים אליך. אני, לוקחים לי כסף בשביל לבנות לי כלא ולגרש אותי. הרי ישראל יכולה לפזר אותנו בקלות בארץ, מה הבעיה? למה היא לא עושה את זה? גם זה קומבינה".
"משחקים לנו בראש"
המוזיקה האריתראית המונוטונית מתחלפת בקלאסיקות היפ-הופ. "מה אתה חושב?", אומר ג'מאל, "גם האריתראים שקיבלו ת"ז ישראלית נהיו משת"פים של המדינה, מרגישים עצמם גבוהים, אומרים לנו מה לעשות, מה לא. עזוב, הכול ביזנס".
מה אתם עושים פה רק גברים צעירים בלי נשים? לא משתגעים?
הם מחייכים. "מסתדרים", הם אומרים, "מסתדרים".
הם לא אומרים איך בדיוק הם מסתדרים, אבל זה די ברור, לא? מאחר שמדובר בכלא פתוח, אפשר לנסוע ולחזור. אם תצא מספיק מוקדם תוכל אפילו לנסוע לתל אביב ולחזור (60 שקל הלוך-חזור) או לבאר שבע (32 שקל הלוך וחזור) ושם לצרוך שירותי מין בתשלום. יש כבר מחקרים שמראים השתלבות של מהגרות אריתראיות בתעשיית הזנות.
כל כמה זמן אתם נוסעים מפה?
"כל אחד לפי כמה שמתאים לו ולפי כמה שיש לו כסף", אומר ג'מאל. "פעם בחודש או משהו כזה אתה יכול לנסוע ליומיים. יש שנוסעים, אבל יש הרבה שנשארים - כמו שאתה רואה. לי אין כסף עכשיו, לקחו לי את ההקצאה. לא החתמתי את הכרטיס שלי שלושה ימים".
הכרטיס זה כרטיס השוהה, שכל אסיר פה צריך להעביר שלוש פעמים ביום. לא העברת? תיענש בשלילת קצבה - 16 שקל ליום. אם לא העברת נוכחות כמה ימים (כמו שקורה לפעמים. אנשים פשוט מבריזים לכמה ימים) תיענש בכמה ימי התרעננות בכלא סהרונים שעומד ממש מול חולות, כמו איום שתמיד מתממש. העונשים יכולים להגיע עד לחודש בכלא, כולל תקופות בבידוד. רוב האנשים פה כבר בילו את התקופה שלהם בסהרונים. הם לא אוהבים לדבר על זה.
מאערי, 29, מצטרף גם הוא לשיחה. בוא, הוא אומר לי, תראה וידיאו שצילמתי - יש בו התעללות של סוהרים".
אנחנו צופים יחד בסרטון שצולם בחצר הכלא. מראים שם שוהה, שיכור לפי יציבתו וחיתוך דיבורו, יושב על כיסא ומסרב להוראה של סוהר לקום משם. פעם, פעמיים, שלוש, עד שמישהו מקים אותו.
זו התעללות? אתה אמיתי? באיזה עוד מקום אחר בעולם היה שוהה בלתי חוקי מרשה לעצמו לדבר ככה לשוטר?
הם מחייכים, יודעים שזה נכון. "אתה יודע מה ההבדל בין ישראל לאריתריאה?", שואל דניאל ועונה, "אני אגיד לך - במדינה שלי אתה רואה שוטר, אתה בורח. פה אין פחד מהמשטרה. אבל אל תכתוב את זה". "וגם אל תצלם מה שקורה פה", מורה לי בחור בשם הנרי שנראה כאילו הוא הבוס של המקום, "שלא יראו את החמארה שלנו".
"אם יסגרו את חולות", אומר מאערי, "הכול יהיה הרבה יותר גרוע. הממשלה שלכם חכמה - רוצה לגרש מפה את כולנו, ובשביל זה מוצאת כל פעם משהו אחר. היא לא אוהבת את השחורים. האנשים בסדר - יש כאלה ויש כאלה - אבל הממשלה שלכם גרועה. גרועה מאוד".
הוא חמש שנים בישראל, לפני חודשיים הועבר לחולות אחרי ארבעה חודשים בסהרונים ("זה כלא כמו בסרטים"). יש לו עוד חמישה חודשים להעביר פה. "אחרי שאשתחרר? אחזור לפתח תקווה ונתחיל מההתחלה. קשה, אבל מה אני אעשה. עד שלמדנו את השפה שלכם, ועכשיו הגירוש הזה - משחקים לנו בראש, כאילו אנחנו לא בני אדם".
מישהו מדליק את המנגל ושם עליו כמות מכובדת של כנפיים. גם התבשילים מתחילים להעלות ריח חריף. מאיפה הכסף לכל זה, אני שואל. מתברר שאחרי שלוכדים אותך, נותנים לך יום לחזור הביתה, לקחת בגדים ולסדר את העניינים הכספיים. הרי רובם המוחלט זה אנשים עובדים שהצליחו לחסוך קצת. כל הכסף הזה מתבזבז בכלא.
אבל למה לאכול בחוץ (מלבד העובדה שזה נחמד)? אין אוכל בפנים?
כולם צוחקים במרירות. כן, יש שלוש ארוחות ביום - של אורז. רק אורז. "הרבה פעמים זה גם אורז לא מבושל - מה אנחנו, לא בני אדם? תרנגולות אנחנו?", שואל ג'מאל, "אף פעם אין מספיק אוכל".
אין ירקות? אין ביצים? אין בשר?
"אין כלום אחי. ארוחת הבוקר עוד בסדר - אבל אף אחד לא קם אליה".
למה?
"זה בשש וחצי בבוקר, מוקדם מדי. אנשים מעדיפים להישאר לישון".
אין לכם כיבוי אורות והשכמה?
"השכמה אין, את חדר הטלוויזיה סוגרים בלילה".
"אני רוצה רק ישראל"
תכרית רוכב על אופניים ממקום למקום כחלק מהתנועה הגדולה של אותו שיטוט חסר תוחלת סביב המתקן. "מה עוד יש לעשות פה? כלום. ישנים, קמים, יושבים, הולכים". שש שנים הוא בישראל ועוד חודש נשאר לו עד השחרור מחולות. מה יעשה אחר כך? יחזור לישראל. "נראה. אשדוד, ראשון, חדרה - מה שיבוא".
ומה עם הדיבור על גירוש לרואנדה?
הוא צוחק. "אפריקאי לא רוצה להיות באפריקה. אני רוצה רק ישראל".
אנחנו פוגשים את גרמאי, 28, חדש בחולות. רק שבוע וחצי פה, הועבר אחרי 80 יום בסהרונים. יש לו עוד שבעה חודשים להעביר פה. "סהרונים זה מקום נורא. פשוט נורא", הוא אומר. "זה מקום לרוצחים, לפושעים. בנאדם כמוני, שבחיים שלו לא עשה כלום, מגיע לשם ופשוט נשבר. נשבר. אנשים מתנתקים שם, שותקים, לא ישנים, לא ערים - כמו מתים חיים. ביום קשה, בלילה רע - והמוח לא עוצר לשנייה, אבל אין ברירה. "בסהרונים", ממשיך גרמאי, "כל הזמן סופרים אותך. סופרים וסופרים וסופרים וסופרים. בבוקר, בצהריים, בלילה. אתה כבר שוכח שאתה בנאדם".
ברופאים לזכויות אדם, שמפעילים מרפאה חופשית שאליה יכולים להגיע האריתראים, יודעים לספר שרבים ממשוחררי חולות סובלים מבעיות נפשיות, הרבה מאוד דיכאון וחרדה. רבים אחרים סובלים משלל בעיות רפואיות אחרות, תוצאה של תזונה לקויה וטיפול רפואי בינוני, במקרה הטוב. "אתה לא רוצה ללכת לרופאים שיש פה, תאמין לי", אומרים לי פה בצחוק.
מישהו הסכים לקחת את הכרטיס לרואנדה?
"כל כמה זמן שואלים אותך - רוצה רואנדה? אני אמרתי לא, אבל שמעתי על אחד שאמר כן - פשוט נמאס לו".
אז מה אתה עושה עכשיו?
"עכשיו? הולך לשגראב".
תגובת רשות האוכלוסין וההגירה | "השופטים קבעו כי מדובר בהליך מכובד ומידתי"
"בית המשפט העליון התייחס להסכמים של היציאה מרצון למדינות השלישיות, ואישר לאחרונה שההסכמים עם מדינות אלו ראויים ומידתיים ולא נשקפת שום סכנה ליוצאים מרצון. איננו מוצאים מקום להוסיף על דברי השופטים. מבדיקות שנעשו פעמים רבות, ושעדיין מתבצעות, לא ידוע לנו על מקרים כמתואר בפנייה. נהפוך הוא, היוצאים מרצון מקבלים מענק יציאה מכובד, כרטיס טיסה ממומן ואשרה במדינת היעד כפי שהובטח על-פי ההסכם. אנו נערכים להליך שבמסגרתו, כפי שנקבע בהוראת השעה, יועמדו בפני המסתננים שתי אפשרויות: יציאה מרצון או כניסה למשמורת".
הנתונים העדכניים | 1,057 בחולות 450 בסהרונים
לפי נתוני רשות האוכלוסין, בישראל שוהים כיום כ-27 אלף אריתראים וכ-8,000 סודנים | מאז פתיחת מתקן חולות לפני כארבע שנים, עזבו את ישראל כ-15 אלף איש. 3,246 מהם בשנה שעברה | כיום שוהים בחולות 1,057 איש, כאשר הקיבולת של המתקן היא 3,000 איש | לפי המשרד לביטחון פנים, העלות השנתית של המתקן עומדת על 240 מיליון שקל | בבית הסוהר סהרונים נמצאים 450 שוהים, כאשר הקיבולת של הכלא היא כ-2,000 איש.