פרופ' סרג'יו קנאברו / צילום: רויטרס - Russell Cheyne
פרופ' סרג'יו קנאברו אומר שהכול מוכן. הוא טוען שפריצת הדרך המדעית הגדולה שלו הושגה ונוסתה על בעלי חיים, שהצוות הרפואי הוכשר, ושבית החולים שבו הוא ישתיל לראשונה בהיסטוריה ראש של אדם אחד על גופו של אדם אחר רק מחכה לפציינט ולתורם.
אם הנוירוכירורג האיטלקי בן ה-52 צודק, והאובססיה שמטריפה את מוחו מאז שהיה בן 15 אכן תמומש בהצלחה, ייפתח עידן חדש. לא רק שבני אדם בעלי גוף חולה או לא מתפקד יוכלו לאתחל את חייהם באמצעות העברת ראשם לגוף אחר, ולא רק שמשותקים יוכלו לעמוד שוב על רגליהם ולחזור לתפקוד מלא בזכות שיטה מהפכנית לאיחוי חוט שדרה מנותק, אלא שהמין האנושי יצעד צעד נוסף בדרך אל הניתוק מכבלי הביולוגיה המגבילים. הפנטזיה הנצחית לחיי נצח עשויה להיות בהישג יד.
קנאברו אומנם מתואר על-ידי מומחים בתחום כמטורף חסר אתיקה ורודף פרסום עם תסביך פרנקנשטיין בלתי נשלט, אבל יש לו רזומה מרשים: הוא פיתח שיטה לגירוי המוח אצל חולי פרקינסון, כתב ספרים על טיפול בכאב כרוני מרכזי לאחר פגיעה בעמוד השדרה ופרסם במשך השנים יותר מ-100 מאמרים מדעיים בכתבי עת נחשבים. מצד שני, הרופא הרזה והקירח, שמתנזר מבשר ומאלכוהול, שאינו נוהג או צופה בטלוויזיה, ושמתגאה בשרירי הבטן המפוסלים שלו, רחוק מלהיות דמות שגרתית: הוא כתב ספר הדרכה על פיתוי נשים ומדבר על מבקריו בזלזול שאופייני יותר למטיף דתי כריזמטי מאשר למדען שמנסה להוכיח את תקפות הטיעון שלו. את עבודתו כנוירוכירורג בבית החולים של טורינו הוא עזב ב-2015 על רקע חילוקי דעות עם ההנהלה.
את הניסוי המשונה הזה מניעים כמה כוחות: מצד אחד נמצא רצונם הנואש של משותקים, מנווני שרירים וטרנסקסואלים להציל את חייהם או לשנות את עצמם מהיסוד. מצד שני, קשה לפספס את נחישותו הנואשת לא פחות של קנאברו לזכות בהכרה ובתהילה. ומצד שלישי, אי אפשר להתעלם מהתאווה האנושית הסוטה שיצרה את אגדת דוקטור פרנקנשטיין: הדחף להיכנס לנעליו של אלוהים ולפרק ולהרכיב בני אדם כאילו היו רהיטים של איקאה. כל אחד מהכוחות ומהמוטיבציות הללו - הטוהר, האפלה, והסקרנות הבלתי ניתנת לשליטה - בסופו של דבר מכמירים לב בדרכם.
בנובמבר האחרון קנאברו אומנם אמר שניתוח השתלת הראש יתבצע לפני סוף השנה, אבל בשיחת הסקייפ שניהלנו הוא נשמע יותר מעורפל. "בחודש שעבר אני ועמיתי הסיני פרופ' שו פינג הגשנו את המאמר האחרון שלנו ובו פירטנו איך נעשה את הניתוח", אמר. "כתבנו שהשלב הבא יהיה לבצע אותו על תורמים במצב של מוות מוחי, אבל עם אספקת דם שוטפת כדי שהצוות יכיר את התהליך".
מה גורם לך לחשוב שזה יצליח?
"עד כה ביצענו חיבור של חוט שדרה בכל מין אפשרי של בעל חיים - מעכברים, דרך חולדות וברווזים ועד קופים. העובדה שזה עובד אצל חיות אומרת שזה יעבוד גם אצל בני אדם, אבל כדי לוודא את זה, אנחנו צריכים להראות שאותות חשמליים עושים את המעבר בין חלקי חוט השדרה החתוך שאנחנו נחבר. את זה אפשר לעשות בצורה אתית רק אצל תורמים במצב של מוות מוחי. אחרי שנוודא שזה עובד, נעבור לשלב השלישי, שהוא השתלת הראש".
הכרזת שזה יקרה עד סוף השנה. מה קרה?
"כיוון שהכול עובד טוב בסין, אני מודיע שאני משיק את השלב השני בתוכנית הגדולה שלי, שהיא כמובן לא השתלת ראש אלא השתלת מוח. זו הייתה התוכנית הסודית שלי כבר שנים, אבל כששאלתי את עצמי מה לקדם, הגעתי למסקנה שמשום שהאנושות מורכבת מאוסף של יצורים טיפשים, אני אלך קודם כול על השתלת הראש כי זה פשוט יותר - אף על פי שאם תשאל כמעט כל נוירוכירורג, הוא יאמר לך שזה בלתי אפשרי. אבל, כפי שהוכחנו בארבע השנים האחרונות, כולם טעו ואני צדקתי ואותו הדבר יקרה גם במקרה של השתלת המוח - בעוד שנה, כשאני אוציא את המאמר שלי בנושא ואסביר לכל העולם איך ניתן לעשות את זה".
המוטיבציה הגדולה שמאחורי השאיפה של קנאברו היא להאריך את חייו של בעל המוח. בעתיד הרחוק יותר הוא מדמיין חוות שבהן יגודלו גופות שבהן יושתלו מוחות. ואיך זה יעבוד? לטענתו, גם אם מוח זקן יושתל לתוך גוף צעיר, אספקת הדם הטרייה שתוזרם לתוכו תחולל בו מיד תהליך של "הצערה". לבעל המוח שיבלה את ימיו בתוך ראשו של התורם, יתווספו לטענתו "אפילו 30 או 40 שנה".
"בהתבסס על ניסויים בבעלי חיים, אני יכול לומר לך שמחוגי השעון יסתובבו הרבה לאחור. בתוך חודש יהיה לך מוח שפועל כמו המוח שלי כרגע", הוא אומר בגאווה. "אני חושב שבעתיד ניתן יהיה להוסיף ככה עד 50 שנות חיים ככל שהטכנולוגיה תשתכלל. אני כמעט בן 53 ובזבזתי מספיק זמן בינתיים. הגיע הזמן לרוץ עם זה קדימה".
האם תתנדב שישתילו את ראשך בגוף צעיר כשתזדקן?
"בהחלט. אני עושה את זה כי בשלב מסוים אם הגורל יועיד לי את זה, אני ארצה להוסיף לעצמי עוד שנים כי יש לי הרבה דברים שאני רוצה להספיק. כבר אמרתי לשו פינג שיום אחד הוא או אחד התלמידים שלו יבצעו את הניתוח עליי".
אבל הרבה לפני שהחזון הסופי ייצא אל הפועל, קנאברו יצטרך להוכיח לעולם שההליך הפשוט יותר לכאורה - השתלת ראש - הוא בכלל אפשרי. בעוד שגם מנתחים מהאסכולה המרכזית מוכנים לקחת בחשבון את האפשרות שכירורגים מיומנים יצליחו לחבר את הראש לגוף ושהחולה ישרוד, איש מהם לא מאמין שקנאברו יצליח להתגבר על המכשלה העיקרית בתהליך - איחוי חוט השדרה.
קנאברו טוען אחרת: לדבריו, מאז 2014 הוא מצא שיטה לאיחוי מחדש של חוט שדרה שנחתך, וכי היא נוסתה על חיות שחזרו לתפקוד מלא. כשאני שואל אותו בכמה קופים בוצע כבר הניתוח, וכמה מתוכם שרדו אותו, התעוררו ממנו וחזרו להפעיל את גפיהם, הוא מסרב למסור את המספר. "אני לא יכול לדבר על דברים שקרו בסין", הוא אומר.
לטענתו, אחרי שעמיתו מאוניברסיטת חרבין בסין (המקום היחיד בעולם שהסכים לבצע את הניתוח) הצליח במשימה ("הייתה עקומת למידה וזה כמובן טבעי, אבל אחריה הקופים שרדו ללא נזק למוח, ולאחר מכן הם קיבלו מחדש את היכולות המוטוריות שלהם"), הוא עבר לגוויות טריות של בני אדם והעביר ראש של אדם אחד לגווייתו של אחר. "זה ניתוח שארך 18 שעות, והוא היה הצלחה כבירה כי היינו צריכים להבין איך לחבר כל מיני מערכות בצוואר", הוא מסביר.
כשהוא מעומת עם הטענה הרווחת ביותר של מומחים גדולים בתחום - אם הכול עובד בצורה כה מושלמת, מדוע לא להתחיל לחבר מחדש את חוטי השדרה הפגועים של משותקים בלי לערוף ראשים - הוא טוען שדין חיבור חוט שדרה שנחתך בצורה מדויקת שונה בתכלית מחיבורו לאחר שהוא נפגע מטראומה: "בפציעה, חוט השדרה הוא כמו בננה שנמעכת. פגיעה מכאנית, דימום פנימי וכו'. לעומת זאת, כשחותכים בקו ישר, הרבה יותר קל לחבר את שני החלקים. מה שאנחנו נעשה יהיה להשתמש בחומר בשם Texas PEG שפותח באוניברסיטת רייס בטקסס. מדובר בפוליאטלין גלייקול נאנו מועשר, שיגרום לקצות העצבים לצמוח ולהתחבר אלו לאלו. תוצר הלוואי של פרוטוקול השתלת הראש שלנו הוא שנצליח לרפא שיתוק בגלל פגיעה בחוט השדרה.
"הרעיון הוא להסיר את החלק הפגוע, לקצר קצת את חוט השדרה, ואז להשתמש בחומר הזה. ואז נראה אנשים שהיו משותקים, הולכים בלי בעיה כמו שראינו בניסויים על חיות. בניסוי הראשון שעשינו ב-2014 על עכברים, ראינו את האותות החשמליים הראשונים עוברים בחוט שדרה שחובר מחדש בצורה הזאת אחרי שעה. שעה! אצל בני אדם אני מצפה שהם יוכלו ללכת אחרי חצי שנה".
אל הסוגיה הגדולה האחרת שעל הפרק - דחיית הראש על-ידי הגוף או להיפך, מתייחס קנאברו באדישות, ומיד עובר לדבר על השלב הבא בתהליך. "בעוד שבניתוח השתלת ראש נצטרך לתת לאדם כמויות עצומות של חומרים נוגדי דחייה, שגורמים לבעיות רפואיות בעצמם, בהשתלת מוח זה אחרת, ואני חושב שרוב הסיכויים הם שנצליח להשתיל מוח ללא שימוש בחומרים כאלה או שנשתמש בכמויות קטנות יותר. זה הגיוני כשמדברים על הארכת החיים משום שאתה לא רוצה להעלות את רמת הרעלנים בגוף".
האמביציה הגדולה של קנאברו קיבלה ממד ממשי לפני כמה שנים, כשהוא הופיע בפומבי עם מדען רוסי בן 31 בשם ולרי ספירידונוב. הרוסי, שמחלת ניוון השרירים הקשה שממנה הוא סובל, השאירה את גופו מנוון, הצהיר ב-2013 כי הוא מתנדב להיות האדם הראשון שראשו ייכרת ויחובר לגוף של תורם שמת מוות מוחי. מבחינתו, הייתה לו סיבה טובה לקחת את הסיכון. יכולתו הקוגניטיבית תקינה לגמרי ואילו גופו הולך וגווע. לתפיסתו, אין לו מה להפסיד.
"כמו שכולם יודעים, ולרי הוא החולה הראשון שפנה אליי", אומר קנאברו. "מאז קיבלנו המון פניות. יותר מכפי שאני יכול לספור. פונים אליי אנשים מכל מקום בעולם, כולל מישראל. אלפי אנשים באים אליי - מטרנסקסואלים, דרך משותקים, ועד אנשים שסובלים ממחלות ניוון שרירים כמו ולרי. בזמנו, כשוולרי ואני דיברנו עם אנשים באנאפוליס שבארצות הברית לגבי ההשלכות האתיות של הניתוח, היה מישהו שאמר לי שזה לא אתי. ולרי אמר לו 'אני מציע להיכנס לגוף שלי ל-24 שעות. תשתין כמוני ותחרבן כמוני ותאכל כמוני, ואז אחרי ה-24 שעות האלו דבר איתי'. השתררה שתיקה אחרי ההערה הזו שלו".
אלא שאף על פי שספירידונוב כבר הכין עצמו לרעיון ועזר לקדם אותו, בסופו של דבר החליט קנאברו לוותר על ראשו ולמצוא מתנדב אחר.
למה בעצם?
"קודם כול, אני לא בטוח שהסינים יירצו לנתח אצלם אזרח רוסי. אבל ישנה עוד סיבה: כיוון שהחלטנו לבצע את הניתוח בסין, וכיוון שוולרי נראה כמו שלגייה, והסינים - איך לומר בעדינות - לא עם צבע עור כזה, אי אפשר באמת לעשות את החיבור. תהיה לכך השפעה פסיכולוגית שתדרוש טיפול. עם זאת, ולרי כן עזר לתהליך כיוון שבתחילת הדרך היה לי קשה להסביר לעיתונאים לאיזה סוג של פציינטים מתאים הניתוח, ואז הוא הגיע, ומיד כולם הבינו".
כעת, בכל מקרה, זהותו של האדם שיעבור את הניתוח אינה ידועה. הדבר היחיד שקנאברו מוכן לומר הוא שהן מושתל הראש והן תורם הגוף יהיו שניהם סינים. לטענתו, הצוות בחרבין מוכן, וכשיבשילו התנאים לביצוע הניתוח, הוא יוזעק לסין כדי להשתתף בביצועו.
"מאז שביצענו את הניתוח בגוויות טריות, שכללנו את ההליך ואנחנו נדע לעשות אותו במהירות גדולה יותר מכפי שחשבנו. מה שמעכב אותנו כרגע זה בעיות ארגוניות. אם אתה רוצה לעבור השתלת לב בתל אביב, אתה נכנס לרשימת המתנה עד שיימצא לך תורם מתאים, נכון? אז אותו הדבר תקף במקרה הזה, ולכן אני לא יכול למסור תאריך מדויק לניתוח. זה תלוי בזמינות של התורם המתאים וזה הרבה יותר מורכב. מה שכן, אני יכול לומר לך שעד סוף 2017 הצוות יהיה מוכן, ושזה יכול לקרות כל רגע".
מה סיכויי ההצלחה, לדעתך?
"אני מאמין שהפציינט לא ימות ושלא ייגרם לו נזק מוחי. בשלב הראשון החולה יישמר במצב של הרדמה ומדי יום נעריך את מצב מעבר האותות החשמליים בין חלק חוט השדרה המחובר שלו. ברגע שנראה שהרמה שלהם גבוהה מספיק, נעיר את החולה ואז הוא יתחיל לזוז. אני לא יכול לומר שום דבר לגבי המצב שלו אחרי כמה שנים כי זה דבר שנעשה עכשיו בפעם הראשונה. בניתוח השתלת הלב הראשון, החולה התעורר וחי 18 ימים ולאחר מכן הוא מת מפני שהגוף דחה את הלב. זה היה ב-1967 ולא היו תרופות מתאימות נגד דחייה. אז אני שואל אותך אם זו הייתה הצלחה או כישלון, והתשובה שלך תהיה תקפה גם לגבי מה שאנחנו עושים עכשיו".
קשה לדעת אם קנאברו מתוסכל מיחס הממסד הרפואי כלפיו או שהוא נהנה מתשומת הלב למרות הזלזול הגורף בו. "אני עושה מדיטציית זן כבר הרבה שנים ומתאמן באמנויות לחימה כדי לשלוט בגוף וברוח שלי ובלחצים שהחיים זורקים עליך. ההיסטוריה של המדע מלמדת אותנו שכל מי שממציא משהו גדול ומהפכני נתקל בסקפטיות ובאופוזיציה. אני תמיד מצטט את הדברים שאמרו על האחים רייט לפני שהם ביצעו את הניסויים הראשונים שלהם בתעופה. על-פי כל המומחים באותה תקופה - כולם, 100% - אמרו שלא ניתן להעלות להטיס חפץ שכבד יותר מהאוויר. ואתה יודע איך זה נגמר. הגיבור שלי למשל הוא איגנץ זמלווייס שהציל אינספור נשים פשוט כי הוא הכריח את הרופאים שלו בווינה לשטוף ידיים לפני שהם טיפלו בנשים יולדות, והוא הושמץ ובסופו של דבר מת במצב רע מאוד".
את הדבר הבא שאמר לי קנאברו אפשר לראות לא רק על הדיון המדעי (יהיו שיגידו, פסאודו-מדעי) שהוא מעורר, אלא גם כמסר על תפקידה של העיתונות: האם הסיקור שלו הוא זוכה, כולל הכתבה שאתם קוראים כעת (עם כל ההסתייגויות המתבקשות), הוא מאיץ של קידמה או פשוט נותן במה לשרלטן שהקשר בינו לבין מדע אמיתי, יסודי, הוא ממנו והלאה? תלוי את מי שואלים. זו, בכל אופן, תשובתו של קנאברו: "גם על פסטר אמרו שהוא משוגע, אבל הוא היה חכם והוא הלך ישירות אל העיתונות וביצע ניסויים פומביים. זו הסיבה שגם אני הלכתי אל המדיה. ידעתי שהממסד הרפואי יהיה נגדי, וצדקתי. אני שמח מאוד שהלכתי לעיתונות קודם, כי זה קידם את כל התהליך בצורה מהירה מאוד.
"כיום", הוא מסכם, "אין כל ספק בכך שדברים עובדים כפי שאני אומר שהם עובדים. כמובן, רופאים נוירוכירורגים לא לומדים, וזו עובדה מאוד עצובה. הם לא קוראים את המאמרים שלי לפני שהם הולכים לעיתונאים ואומרים להם שאי אפשר לאחות חוט שדרה מנותק. הממסד הרפואי הוא אויב החדשנות. אני מרחם עליהם, אבל אנחנו ניצחנו והם הפסידו. אבל, החולים גם ניצחו, ובקרוב כולם יצטרכו לבצע ניסויים קליניים".
למומחים בתחום אין ספק | הניסוי של פרופ' קנאברו הוא קשקוש מוחלט
דוגמה טובה ליחס של הממסד הרפואי לשאיפותיו של קנאברו קיבלתי מיד עם תחילת השיחה בנושא עם פרופ' צביקה רם, שמנהל את המערך הנוירוכירורגי בבית החולים איכילוב בתל אביב: "למה אתה רוצה לעשות כתבה על שטויות?", הוא שואל. "מה אתה חושב שהשתלת ראש יכולה לעשות? איך השתלת ראש תפתור את בעיית הגוף המשותק? אתה לא יכול לחבר מוח לחוט שדרה ושחוט השדרה יפעל. אין לזה פתרון. אתה יכול להחליף לבן אדם עם גוף משותק את הגוף ולתת לו גוף משותק אחר. וזה במקרה הטוב ביותר, כמובן".
רם כמעט משועשע מתקוותו של קנאברו להצליח לחבר את חוט השדרה באמצעות ה-Texas PEG. "אם חומר כזה היה באמת עובד, אתה לא חושב שכל פגועי חוט השדרה בעולם היו מקבלים את החומר הזה? זה אולי חומר מבטיח, אבל לפני שהולכים לעשות השתלת ראש, למה לא פשוט לתת אותו לחולים עם פגיעה בעמוד השדרה ולראות שזה עובד? מה שהוא אומר זה פשוט נונסנס. וגם אם היה דבר כזה, אתה לא צריך להשתיל ראש כדי להוכיח שזה עובד. זה פשוט משהו צהבהב של מישהו שהוא לא לגמרי שפוי ורודף פרסום ומנצל את העובדה שאנשים מוקסמים מהדבר הזה. אנשים שואלים אותי על הדבר הזה כל הזמן, אבל זה בולשיט".
רם אומר שתרחיש תיאורטי שבו הוא רואה את ההיגיון בהשתלת ראש הוא במקרים שבהם למשל נגוע גוף בגידול סרטני שיחסל אותו. "אם החולה יגיד 'אני מוכן עכשיו להיות משותק בארבעת הגפיים וללא יכולת נשימה' - כי זה מה שקורה כשמנתקים את גזע המוח מהגוף - רק כדי לחיות, זה כאילו המצב היחיד שבו דבר כזה איכשהו נשמע סביר. אבל אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו אומרים לרופא 'קח אותי, שתק אותי ותעשה אותי חסר יכולת נשימה רק כדי שאשאר חי'.
"מה שקנאברו עושה זה תרגיל כירורגי יפה, כי אתה צריך לפרק עורקים וורידים ועצמות, אבל זה רק תרגיל כירורגי. אנשים נטרפים מהרעיון הזה כי הם חושבים שזה המפתח שלנו לחיי נצח, אבל זה קשקוש. אתה לוקח פה טכנולוגיה קיימת - חיבור עורקים וורידים וקנה נשימה ובית בליעה ועצמות - אבל אתה נותר עם גוף רופס, חסר תנועה ופעילות. גם בהנחה הקלושה שבעל הראש יתעורר מהניתוח, הוא יקבל גוף משותק אחר שיהיה משותק בארבע הגפיים. ואז, מה הוא יעשה?".
גם פרופ' צבי לידר שמנהל את המחלקה הנוירוכירורגית ואת יחידת עמוד שדרה באיכילוב משוכנע שסיכויי ההצלחה של הניתוח שקנאברו מתכנן אפסיים. "יש לו 300 מיליון בעיות שאין להן פתרון בתקופה הנוכחית. נתחיל בזה שאי אפשר לחבר חוט שדרה. אם אתה חותך היום חוט שדרה, אין שום טיפול ידוע ומוכח ויעיל כדי לתקן את זה. אין דבר כזה, לא קיים. אין היום שום חומר שהוכח שהוא יודע לחבר חוט שדרה. לדבר כולם יכולים. גם אני".
לידר מסביר שמבחינה כירורגית נטו, אין קושי רב בחיבור חוט השדרה. "אתה יכול לקחת מישהו שיש לו שבר בעצמות בתוך החוט ואז לנתח אותו, להוציא לו את העצמות ואז לקחת את החלק שמעל הקרע ולחבר אותו פיזית אל החלק שמתחת לקרע ואפשר אפילו קצת לתפור את העצבים ולשים כל מיני חומרים שבמעבדה מוכחים ככאלו שגורמים לגדילת עצבים, ולקוות שזה יעבוד, אבל זה פשוט לא עובד. אנחנו לא יודעים למה, אבל אנחנו חושבים שיש מנגנונים שמעכבים את הצמיחה של העצבים במערכת העצבים המרכזית לעומת עצבים במקומות אחרים בגוף שדווקא כן צומחים ומתחברים. לכן, כיום המחקר מנסה ליצור מעכב למעכב, אבל למרות שיש על זה מחקרים במיליוני דולרים, עוד לא מצאנו את המנגנון שיאפשר לנו לגרום לחוט השדרה להתחבר. יש שני דברים שאנחנו מכירים שלא מתרפאים - מערכת העצבים המרכזית והלב".
מעבר לכך, אומר לידר, סכנת דחיית ההשתלה מורכבת בניתוח של השתלת ראש הרבה יותר מאשר בניתוחי השתלה אחרים. "כשאתה למשל משתיל כליה בגוף של בן אדם, אתה עושה קודם בדיקת רקמות כדי לדעת שהאיבר הנתרם לא יתקוף את הגוף או שהגוף לא יתקוף את האיבר. אתה עושה התאמה בין איבר לאדם. הרופא הזה בכלל לא מדבר על זה. הוא רוצה לקחת ראש ולתפור. הכול אצלו מכני. הוא לא מתייחס לשאלה הביולוגית. תאר לך למשל שהגוף יתקוף את העיניים. יש כל-כך הרבה דברים שלא יעבדו במצב כזה, שקצרה היריעה. אתה מבין כמה דברים יש לחבר שם? עד שהוא יגמור לחבר את כל מה שצריך, העיניים יירקבו כבר. איך הוא מתכוון להשאיר את האיברים בראש בחיים עד שהוא גומר את כל החיבורים?".
דברים דומים נאמרו רק לפני כמה עשרות שנים על הליכים רפואיים מהפכניים כמו השתלת לב, ריאות, כליות, ולאחרונה אפילו השתלת פנים.
"זה נכון שכשאנשים פורצים דרך, כולם מתנפלים עליהם. מגלילאו גליליי ועד פיקאסו. זה קורה בכל התחומים - גם באמנות וגם במדע. לאנשים קשה לקבל דברים חדשים, והאדם שדוחף לכיוונים כאלו חשוף לביקורת נוראית. אבל בהשתלה של איברים זה הרבה יותר פשוט. המכניקה פשוטה. גם בניתוח השתלת הלב הראשון הרופאים ידעו לתפור. מה שהם לא ידעו אז זה לטפל בדחיות, וזה מה שהתקדם עם השנים ואיפשר את ההשתלות. הרבה יותר הגיוני שמתאי אב יצליחו לגדל רקמות ואיברים ולרפא את חוט השדרה ואת המוח. נראה לי הרבה יותר נכון לתקוף את הבעיות הללו ברמה הבסיסית במקום לנסר למישהו את הראש כמו איזה נגר.
"מעבר לזה, יש כמובן גם את הבעיות האתיות - אתה לוקח בן אדם, מבטיח לו הבטחות בלתי מבוססות ואז הורג אותו. תראה את סטיבן הוקינג: הוא חי בכיסא גלגלים כבר שנים, לא נושם ולא אוכל, אבל ממשיך לתת הרצאות ולכתוב. אי אפשר להגיד שאין תוכן לחייו. גם לאנשים משותקים יש תוכן. אם תשאל בן אדם שמשתתק שבוע אחרי הפגיעה, הוא יגיד לך אולי שהוא רוצה למות, אבל שנה אחר כך הוא לא רוצה. כי למרות הנכות הקשה ביותר, הוא רואה שיש לו חיים ויש לו דברים שהוא יכול לעשות ושיש לו משפחה. אצל רובם זה ככה. ופה, מה שקנאברו עושה זה להבטיח סתם דברים למישהו, ואז הוא יהרוג אותו. אין לו הרי שום הוכחה שהוא יכול לעשות את זה. ומעבר לזה, עולה השאלה של איפה עובר הגבול. מי אנחנו שנמציא חיים ומה יהיה עם כל הבעיות שאנחנו לא יודעים מה ייצא מהדברים האלה. בקיצור - פרנקנשטיין".