כשדנים על זכות השתיקה בחקירה של חבר הכנסת דוד ביטן בפרט ושל נבחרי ציבור בכלל, חשוב מאוד להתמקד בראציו של הזכות, כלומר ההכרה בכך שאין לחייב אדם להפליל את עצמו. מכאן נובע שאדם הבוחר בזכות זו יודע שהוא עבר עבירה פלילית, אחרת למה לשתוק? אבל האם אנחנו יודעים זאת בוודאות? ברור שלא. אבל זו הנחה סבירה שצריכה להיות מעין מורה דרך בסוגיה זו.
חשוב להדגיש: זו לא הודאה באשמה - מבחינת החוק. זו כן הודאה בביצוע מעשה אסור - מבחינת המוסר, גם האישי, ועוד יותר הציבורי. כלומר, זכות השתיקה אינה מחזירה את השתקן למצב של "כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו". לא ולא. כאשר אדם בוחר בשתיקה, הוא למעשה מוותר על חזקת החפות.
גם השתיקה "מדברת"
איך מתייחס בית המשפט לנאשם שבחר בזכות השתיקה? זו סוגיה מורכבת. מבחינת החוק אסור ששמירה על שתיקה תשמש נגד השתקן. מאידך, איך אפשר להתעלם מכך, כאשר ברור שנאשם מבקש להימנע מלהפליל את עצמו. כלומר, המשמעות של זכות השתיקה היא כשלעצמה כבר פוגעת בזכות, מכיוון שהיא כן "מדברת", אם כי במשתמע.
כשמדובר באנשי ציבור, יש לשאלות אלה חשיבות רבה יותר. ההסבר לכך הוא פועל יוצא מהיותו של אדם נציג ציבור. בתור שכזה עליו להיות "שקוף" וישר.
שתיקה אינה תואמת את הציפיות הללו. המסר של נבחר ציבור שתקן הוא "אכן עברתי עבירה, אבל אני לא רוצה שתדעו על כך". ומה עם זכות הציבור לדעת? האם זכות זו נופלת בחשיבותה מהזכות לשתוק?
לקונה בחוק
יש כאן, ללא ספק, לקונה בחוק. בעבר היו בכנסת כמה ניסיונות לחוקק סעיפים מיוחדים לשתיקתו של נבחר ציבור, אבל הם לא צלחו. עכשיו צריך לחזור ליוזמות אלה. היה נחמד אם שרת המשפטים איילת שקד הייתה יוזמת משהו שיתקן את הלקונה. אבל זה כנראה לא יקרה. לא נראה לי גם שהמחוקק הבכיר דוד אמסלם יעשה זאת, הוא מתעניין בחוקים הבאים לגונן על אישי ציבור חשודים.
לדבר או ללכת
אבל יש מספיק חברי כנסת אחרים, אולי גם שרים, שיכולים ליזום זאת. ההצעות בעבר דיברו על כך שאיש ציבור הבוחר בשתיקה יצטרך להתפטר מתפקידו. לא רק מראשות הקואליציה, כפי שעשה ביטן, אלא מהכנסת בכלל. פשוט שיחדל להיות איש ציבור.
זה לא מחיר גבוה מדי בשביל הסיכוי שהשתיקה נותנת להישאר מחוץ לכלא. ולמי שקשה להיפרד מ"השליחות" הציבורית - שידבר. לא רוצה - עליו ללכת. האפשרות שאיש ציבור שסרח ימשיך לכהן היא מצב שהדעת אינה סובלת.