פארק ילוסטון / צילום: נורית פרח
אסור לי להסתכל לו בעיניים, אסור לי להסתכל לו בעיניים... לחשתי לעצמי שוב ושוב, כאילו שיננתי מנטרה. התאמצתי להביט קדימה, אך עיניי פזלו ימינה אל עדר היצורים הענקיים העומדים על הדרך ובוחנים אותנו. הם - עדר של ביזונים ענקיים. אנחנו - בעלי, אני ומדריך, רכובים על אופנועי שלג, מפלסים דרכנו בין השבילים הקפואים של פארק ילוסטון בחורף.
כל-כך רציתי לשלוף מצלמה ולהנציח את הרגע המפחיד הזה, שבו אנחנו חולקים את השביל עם עדר ביזונים, אך ההיגיון לחש לי שכל תנועה או מבט ישיר שהביזונים יפרשו כאקט פתאומי או תוקפני עלולים להביא להם את ה"ג'ננה" ולנו את הסוף המר.
המשכנו לנסוע במהירות קבועה. המדריך בראש, אני אחריו ודוד בעלי המאסף. לאחר שהתרחקנו לטווח ביטחון, עצרנו לרגע, ניגבנו את הזיעה הקרה מעל פנינו ונשמנו לרווחה.
אש וגופרית "כמו בגיהנום"
הטיול בילוסטון בחורף הוא חוויה מיוחדת. ביקרתי במקום בחודשי הקיץ לפני שנים רבות והתפעלתי מיופיו, אך קשה לתאר את המראה הבלתי רגיל של גייזרים לוהטים ובוץ חם וצבעוני המבעבעים מתוך שכבת הקרח העבה ואת עמודי הקיטור הבוקעים מתוך הקרקע המושלגת.
יש בפארק שפע של פעילות גיאותרמית - יותר מ-300 גייזרים, בריכות בוץ צבעוניות מבעבעות, וכל זה בתוך שמיכה עבה לבנה של שלג וקרח.
כשסיפרו הנוסעים האירופים הראשונים על הפלאים שראו במקום, איש לא האמין להם. ג'ון קולטר, שחצה את האזור בחורף 1807-1808, תיאר מקום הדומה ל"אש וגופרית", שומעיו האמינו שהוא הוזה. אחרים הניחו שהוא דמיין מקום דמוי גיהינום, שזכה לכינוי "הגיהינום של קולטר". גם כשהמשיכו להגיע דיווחים דומים מאנשים נוספים, על בוץ רותח, עמודי קיטור ועצים מאובנים, הם נחשבו לאגדות.
הפארק עצום - כ-8,980 קמ"ר (כשליש משטח מדינת ישראל כולה) והוא משתרע על פני שלוש מדינות: ויומינג, איידהו ומונטנה. כבישי הפארק הקפואים חולפים על פני אגמים ויערות ושפע של בעלי חיים, ובהם זאבים, עדרים של ביזונים ודישונים ואפילו דובי גריזלי.
בהמשך פגשנו כמה מהם, אבל לשמחתנו הדובים לא חלקו איתנו את השביל, אלא צעדו בנחת במעלה ההר, ואפשר היה להתפעל מהם ממרחק ביטחון. מספיק מקרוב כדי לראותם בבירור, אבל לא קרוב מדי כדי להיזכר בסיפורים על דובים שתקפו מטיילים לא זהירים.
הפארק הלאומי הראשון
ילוסטון הוכרז כפארק לאומי ב-1872, מה שהופך אותו לפארק הלאומי הראשון בעולם. ב-1976 הוכרז כשמורה ביוספרית, וב-1978 העניק לו ארגון אונסק"ו מעמד של אתר מורשת עולמית.
בחודשי האביב והקיץ מבקרים בפארק מיליוני תיירים. כבישים נוחים ושבילי הליכה מעץ מאפשרים גישה נוחה אל מרבית האטרקציות. בחורף נסגר הפארק לכניסת כלי רכב והכבישים המכוסים בשכבת קרח הופכים לפארק שעשועים לחובבי הרכיבה על אופנועי שלג.
אומנם מעולם לא רכבתי בעצמי על אופנוע בכלל ועל אופנוע שלג בפרט, אבל החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולצאת להרפתקה. הצטיידנו באוברולים חמים, מגפיים, כפפות וקסדות, וגם במדריך צמוד שהסביר לנו את רזי הרכיבה על אופנוע שלג. במקום גלגלים, נוסע האופנוע על מגלשיים. למרבה השמחה, יש אפשרות לחמם את הכידון כדי שהידיים לא יקפאו. נשמע נחמד, אבל בהתחלה היה קשה לשלוט בכלי הזה.
רגע מפחיד נרשם כשהרגשתי שאני מאבדת שליטה באופנוע. אינסטנקטיבית אחזתי בחוזקה בכידון, שוכחת שדוושת ההאצה מתחת לכף ידי. במקום לעצור, פרצתי בדהירה מהירה, כשאני מנסה לעצור והכלי מצדו מאיץ ומסתובב. כשהצלחתי לעצור לבסוף, מצאתי את עצמי על שולי הדרך בוהה באגם קפוא למחצה בתהום שמתחתיי, ואת בעלי והמדריך מתפקעים מצחוק.
תרגול נוסף, ויצאנו לדרך, מהעיירה West Yellowstone אל תוך הפארק. בדרכנו חלפנו על פני עדרי דישונים (Elk) שרבצו ליד אגם קפוא בחלקו. הם בחנו אותנו בסקרנות רבה לא פחות מזו שאנחנו בחנו אותם, ונראו תוהים מי הם היצורים הדוהרים ברעש שכזה.
גייזרים, עורבים ושוקו חם
האתגר נעשה מורכב יותר כששלג כבד החל לרדת והראות השתבשה. עצרנו בקיוסק בצד הדרך לכוס שוקו חם וניסינו להפשיר קמעה, אך המדריך האיץ בנו: עלינו להגיע בשעה מסוימת לגייזר Old Faithfull "הזקן הנאמן". גייזר זה ידוע במהימנותו. הוא מתפרץ בזמנים קבועים ומושך קהל סקרנים גדול.
עלינו על האופנועים, והמשכנו בנסיעה רצופה. לאורך הדרך לא פגשנו רוכבים אחרים, וחשבנו לתומנו שרק אנחנו כאן. ההפתעה הגיעה במגרש החניה שליד Old Faithfull - מגרש חניה ענקי ובו שורות-שורות של אופנועי שלג. החנינו גם את אלה שלנו, בתקווה שנצליח לזהות אותם אחר כך בין כל הכלים האחרים.
המדריך המליץ לנו לא להשאיר אף חפץ גלוי לעין על האופנוע. חשבנו שהוא חושש מגנבים, אך כשחזרנו אל האופנועים, תפסנו את הגנבים על חם. עורבים פרצו אל התיקים של אנשים שלא דאגו להצניעם, ועשו שמות בתכולת התיקים בחיפושם אחר מזון. ראינו את העורבים על ענפי העצים משתעשעים בשללם, ולרגע נדמה היה לי שיש על פניהם חיוך ניצחון ערמומי.
גם הפעם עמד הזקן הנאמן בלוח הזמנים, ולקול תרועות הקהל הראה שכוחו עדיין במותניו, ושלח סילון מים לוהטים אל על. הגייזר הזה הוא הכי מפורסם, אבל בהחלט אינו היחיד.
בדרך חזרה ראינו עוד כמה גייזרים קטנים ממנו, אך לא פחות מרשימים מהזקן האמין. אחד מהם הוא "מזרקת קלחת הצבע" (Fountain Paint Pot), שכשמו כן הוא: כתוצאה מהמינרלים שנמצאים בבוץ, נוצרות דוגמאות צבעוניות, אמנות מבית היוצר של הטבע. הבריכות והמעיינות החמים שבפארק מיוחדים במינם מסיבה נוספת. התגלו בהם חיידקים המסוגלים לשרוד בטמפרטורות הגבוהות ובחומציות של המים. מדענים מאמינים שחיידקים אלה שייכים לקבוצה שמקורה בשלב מוקדם בהיווצרות החיים על פני כדור הארץ, ויש הרואים בה ממלכה נוספת, שישית, בעולם החי. כשירד הערב, חזרנו לעיירה. לא יכול היה להיות סיום מושלם יותר מבחינתנו ליום המופלא הזה מאשר לשבת מול האח הבוערת בחדר המלון, וללגום מה אם לא דליים של שוקו חם.
מידע מעשי
הכבישים בתוך הפארק נפתחים בתחילת מאי ונסגרים לתנועה בסוף אוקטובר. כל שירותי התיירות פועלים בצורה מלאה מסוף מאי בערך עד אמצע ספטמבר. החודשים הפופולריים ביותר לטיול בפארק הם יוני, יולי ואוגוסט, והם עמוסים בהתאם. בחורף פועלים רק חלק משירותי התיירות - חלק מהכניסות סגורות, הכבישים נסגרים לתנועת מכוניות ורכבי השלג משתלטים על הדרכים הקפואות, ויש הרבה פחות תיירים.
התנועה בפארק בחורף היא כאמור אך ורק באמצעות אופנועי שלג ו-Snowcoaches - מעין מכוניות שלג, עם מגלשיים במקום גלגלים, לנהיגה עצמית או בסיורים/הסעות מאורגנות.
לפרטים: www.travelyellowstone.com