2017 / צילום: שאטרסטוק
איך הצטרפתי לכת המיינדפולנס / דור צח
אנדי ואני עובדים עכשיו על נדיבות. הוא אמר לי לתת מתנה לאדם קרוב, משהו קטן וסמלי, אז הכנתי קפה לחברה שלי והגשתי אותו בספל הכי פחות סדוק בבית. "אל תתבאס עליי, אנדי", חשבתי, "אמרת במפורש מתנה קטנה".
כמו הרבה מערכות יחסים, גם הקשר ביני לבין אנדי התחיל בחשדנות, המשיך בהתאהבות, ועכשיו אנחנו מתמודדים עם השגרה. אנדי לא יודע על כל זה. הוא גם לא יודע שאני קיים. שמו המלא הוא אנדי פודיקומב, והוא האיש הכריזמטי מאחורי Headspace. זו אחת מאפליקציות המיינדפולנס המצליחות בעולם, וגם סטארט-אפ משגשג ששווה יותר מרבע מיליארד דולר. מיליוני אנשים בכל העולם מנהלים מערכות יחסים דומות עם אנדי, אבל לא נשמע שהוא מתרגש מדי מהפוליאמוריה, או מכל דבר אחר.
מיינדפולנס, סוג של מדיטציה ממוקדת, נועדה לגרום למתרגליה להפנות את מלוא הקשב לחוויות שהם עוברים בהווה, בלי לשפוט אותן. בשנים האחרונות מדובר בטרנד שסחף את עולם ההייטק: בכנסים, בישיבות הנהלה, באמצע יום עבודה עמוס, עובדים מכל הדרגים מתכנסים יחד כדי לעצור ולחוות את הרגע. אני אמנם עורך הייטק, ובאמת אוהב את התחום, אבל זה נשמע לי נורא. אם לדבר עם אנשים זה לפעמים קשה ומביך, לשתוק איתם זה החומר שממנו עשויים סיוטים.
הדספייס הציעה לי פתרון לבעיה הזאת: כל היתרונות של מיינדפולנס, בלי החלק של הזולת. אולי סותר את רוח אהבת האדם של השיטה, אבל עבד פרפקט. בימים הראשונים הצלחתי לשבת רק שלוש דקות בעיניים עצומות, שואף ונושף ומשתעמם, לא מבין איך כולם נפלו בקשקוש הזה. אחר כך שלוש הדקות הפכו לעשר, ואז לרבע שעה, ופתאום התחלתי ליהנות מהתרגול. משהו בי הפך לרך יותר, פגיע פחות למחשבות טורדניות (כולל הלהיט: "אני כועס, ואני כועס על זה שאני כועס"). הרגשתי שאני סבלני יותר כלפי עצמי ונעים יותר לאחרים. בתחילת ובסוף כל שיעור אנדי הסביר את הרעיונות שמאחוריו, הציע הצעות לשיפור היומיום, נתן שיעורי בית בקול עמוק ומרגיע. בשלב מסוים מצאתי את עצמי עונה לו "ביי חמוד, נתראה מחר".
וככה, בהדרגה, נשאבתי לכת המיינדפולנס. אם בהתחלה הבטחתי לעצמי לא להעיק על חבריי, מהר מאוד עברתי להשתמש בפועל "למנדפל" כאילו הוא לגיטימי, ולשלב אותו בכל משפט שני. נתתי ליותר מאדם אחד חודש חינם בהדספייס כמתנת יום הולדת (המחיר המלא הוא 330 שקל בשנה), ועוד העזתי לשאול אחרי שבוע "נו, תרגלת?". די מפתיע שנשארו לי חברים.
במקביל, ככל שהעמקתי בתרגול, אנדי ניסה בעדינות לשכנע אותי ברעיונות מהסוג הרוחני. למשל, שהאני הוא אשליה ושזהות זה אוברייטד. תמיד אחרי משפט כזה הוא היה נסוג, אומר משהו כמו "אני לא מציע שתוותר על הזהות שלך", וחוזר למסלול הרגיל. ברגעים האלה הוא נשמע כמו חבר שעישן משהו, נקלע לרצף מחשבות פילוסופיות, ורגע לפני שעולמו מתערער צוחק ואומר "על מה דיברתי? תעביר את הביסלי".
בזמן האחרון היחסים ביני לבין המיינדפולנס קצת התקררו. התחיל להפריע לי שיש משהו טכני ושרירותי בשיטה הזאת. אתה רוצה להירגע? שים לב לנשימות שלך. אתה רוצה לשמוח? דמיין שבוקע לך ממרכז החזה אור שמייצג שמחה. אתה רוצה לשלוט בכעס? שים לב לנשימות, והפעם בעיקר לנשיפות. אתה רוצה להיות נדיב? דמיין שוב את האור בחזה, והפעם הוא מייצג נדיבות. אני מרגיש שאנדי כבר לא משקיע כמו פעם, שמשהו בתשוקה אבד. אני מפחד מהשלב שבו נשתוק במסעדות. ועדיין, הדספייס היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי השנה. אם תורידו אותה זה יהפוך אתכם לקצת יותר מעצבנים, אבל הרבה יותר רגועים.
איך פספסתי את אובר. ואז את נפילתה / ויקי אוסלנדר, ניו יורק
בשנים האחרונות, כשגרתי בישראל, נאלצתי לשמוע את החברים שלי מחו"ל מרעיפים שבחים על אובר. כמה שהם יעילים ומהירים, הם אמרו. האפליקציה אסתטית, הנהגים תמיד זמינים, התחרות בשוק הנסיעות גדלה פלאים, סטארט-אפ בודד שמצליח לחולל מהפכה בתחום מאובן. כשטיילתי בעולם ראיתי אותם מזמינים רכב שייקח אותם לאן שזה לא יהיה, בזים למזומן ומשלמים פחות ממה שהייתי משלמת בארץ. "להזמין אובר" הפך לצמד מילים שכיח מסביבי.
שנה אחרי שנה התייאשתי מהרגולטור הישראלי, שחסם את הכניסה של אובר למדינה. זעמתי, ראיתי בזה כניעה למונופולים של מפעילי התחבורה בארץ. התבוננתי בחוסר שביעות רצון עמוק על האלטרנטיבות המקומיות, שכל מה שהציעו זה לאגד סביב שם חדש את אותה שיטה עקומה. קראתי בעיתונות הטכנולוגיות עוד ועוד כתבות על החברה הזו שכולם רוצים להיות כמוה, לעבוד בשבילה ולהיות חלק ממנה.
כשעברתי הסתיו לניו יורק הרגשתי שגם אני יכולה. לפני חודש, גיליתי שהכל השתנה. פגשתי חברה, ובשלב מסוים היא אמרה לי שהיא חייבת לרוץ וצריכה להזמין מכונית. "אובר?", שאלתי. "ויה. אף אחד כבר לא מזמין כאן אובר", היא ענתה לי, בלי אפילו להרים את הראש מהאייפון. הלסת שלי טיפה נשמטה. לא בגלל ההצלחה הגלובלית של ויה הישראלית, אלא כי הבנתי שהשנה הסוערת שחוותה אובר הגיעה לרמת השטח.
הסטארט-אפ הגדול בעולם עבר ב-2017 טלטלה שאין כדוגמתה. אחרי הכתבות המפרגנות, הגיעה השלב שבו בכל שבוע מתפרסמת כתבה על התרבות הארגונית הרעילה והמיזוגנית, על היחס המחפיר לנהגים וחוסר האחריות כלפי הנוסעים, על שאלות בנוגע לגניבת קניין רוחני, על הניסיון להתל ברגולטורים ברחבי העולם. ובעיקר על מנכ"ל-מייסד חסר גבולות בשם טראוויס קלאניק, מגובה בדירקטוריון שראה וידע ולא עשה דבר, ונתן לכולנו להאמין שאובר היא החברה המדהימה בעולם. עד שהתברר שלא, וקלאניק נאלץ לנטוש.
את 2017 אני מסכמת באנחת רווחה. אני מבינה שתחושת הפספוס שהרגשתי בזמנו, כמו טיסה שהוחמצה, הוחלפה בהקלה על שפספסתי התרסקות בגלל צוות אויר יהיר ושיכור. ושלפעמים הבירוקרטיה, גם אם לא פעלה מהשיקולים הנכונים, מצליחה לחסוך ממני כמה דברים רעים, כמו חברות טכנולוגיה שעדיין לא מצאו את עמוד השדרה המוסרי שלהן. תחושת החמצה מתוקה.
איך חזרתי לכתוב בעט ונייר / יסמין יבלונקו
קשה להאמין שהשנה היא כבר 2018 ואנשים עדיין מסתובבים עם מחברות. קשה לי להאמין שאני אחת מהאנשים האלה. ובכל זאת, השנה האחרונה היתה שנת שיא במספר החיפושים של המושג "Bullet Journal" בגוגל.
פעם הכרתי את כתב היד של כל האנשים שהייתי קרובה אליהם. אי אפשר היה להיות חברות טובות בלי שכל אחת ידעה איך השנייה כותבת כל אות ואות. השנה גיליתי שאני כבר לא מכירה את הכתב של עצמי. אחרי שנים של הקלדה, הקשה וליטוף מסכים, אי אפשר לזהות בכתב היד שלי את האותיות המוקפדות של גילאי 11 עד 18.
לאוניברסיטה כבר הגעתי רק עם מחשב. בתקופות המבחנים אני מסדרת משימות באפליקציית הצ'ק-ליסטים שאני מחבבת באותו הרגע, מורידה את הסיכומים של כולם מהענן, מסדרת את החומר למבחן בטבלאות ורשימות במחשב, נבחנת ושוכחת.
אבל אז הגיעה שנה ג' והייתי צריכה לכתוב סמינר. הצורך להתמודד, לראשונה, עם היקף עצום של מידע ורעיונות, גרם לי להרגיש כאילו אני אליס בארץ הפלאות. לפעמים הלכתי לאיבוד בעולם קסום ולפעמים טבעתי בבריכה של דמעות. גיגלתי כל מילת מפתח שקיוויתי שתוביל אותי לכלי הנכון שיתאים לי בדיוק ויפתור לי את כל הבעיות בחיים. ניסיתי עשרות אפליקציות לניהול משימות, זמן ופרויקטים. אף אחת מהן לא הצליחה להכיל את קו המחשבה שעתיד היה להפוך לסמינר ולתת לי שקט נפשי.
למזלי, בכל פעם שאני צריכה לשבת ללמוד, אני מידרדרת לצפייה בשטויות ביוטיוב. בין השטויות התחבא סרטון של בחורה קוריאנית עם שיער סגול, איך לא, מסבירה מה זה "Bullet Journal". מדובר בשיטה שמארגנת את כל המשימות, המחשבות והפרויקטים במחברת אחת. השיטה מאפשרת מעקב אחרי ביצועים וניהול זמן בעזרת מערכת של מיפוי וסימון חזותי, שכל אחד מפתח ומתאים לעצמו. לרוב המחברת חלקה, מנוקדת או משובצת, כך שמתאפשרת גמישות באופן השימוש בעמודים.
בניגוד גמור לאינסטינקטים שלי ("מחברת? חזרנו לימי הביניים?") החלטתי לנסות את השיטה. מצאתי מחברת שחורה פשוטה והתחלתי. בהתחלה זה היה קשה: פתאום כבר לא יכולתי ליצוק את המחשבות שלי למערכת מוכנה מראש, כפי שהרגילו אותי האפליקציות. במחברת צריך לבנות את כל המערכת מאפס, ולאט לאט ללמוד אילו שיטות מתאימות לכל סיטואציה.
בעזרת המחברת למדתי השנה איך אני פועלת וחושבת, איך להתרכז בדבר אחד לאורך זמן, ואיך להספיק הרבה דברים בזמן קצר. הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא את הגבולות של עצמי: כולם יכולים ליצור צ'ק-ליסט של 40 משימות, אבל אני לא מכירה אף אחד שיכול לסיים את כולן. השנה גם למדתי להכיר מחדש את כתב היד של עצמי. גיליתי שהוא מכוער.
איך מובילאיי הפכה אותי לנהג רע / עידן רבי
אם הייתם מבקשים ממני לסכם את השינוי הטכנולוגי המהותי ביותר בשנה החולפת, הייתי עונה במילה אחת. טרררר.
לא מדובר ברשת חברתית חדשה או באפליקציה הכי מגניבה שאתם לא מכירים. טרררר הוא הצליל שמשמיעה המערכת של מובילאיי כדי לנזוף בכם כשאתם סוטים מהנתיב בלי לאותת, או מתקרבים במהירות בלתי הולמת למאזדה שלפניכם.
התקנת המערכת לוותה ברעשים נוספים. הגברת הראשונה ואני מנהלים ויכוח מתמשך לגבי הווליום. אני מגביר כדי לא לפספס את האזהרה, והיא ממליצה לי לבדוק את השמיעה. במובילאיי אומרים, ואין סיבה לא להאמין להם, שמדובר במוצר מציל חיים. איך אומר הפתגם? כל המונע תאונה אחת, כאילו חסך לעצמו עשרות אחוזים בפרמיה.
להזהיר נהגים אנושיים זה נחמד, אבל מדובר לכל היותר בפרומו לדבר האמיתי: מכוניות אוטונומיות שיחסכו מאיתנו את הצורך לנהוג. החזון האוטופי הוא עולם נטול תאונות ופקקים, חלק מהמומחים חוזים שנוותר על רכישת מכונית לטובת רכישת מקטעי נסיעה, אחרים בטוחים משוכנעים שנהיגה של בני אנוש תהפוך בעתיד הנראה לעין ללא חוקית. יש אנשים שיצרו על כך, אבל לטעמי מדובר בעתיד ורוד. יש קושי פסיכולוגי בוויתור על ההגה, אבל הרציונל כנראה ינצח בסוף. אחרי הכל האלגוריתם לא עייף. הוא לא מסמס בזמן נהיגה ולא שותה אלכוהול.
תחום הרכב נמצא כעת בעיצומה של אבולוציה מואצת. על הדרך המהירה הזו אפשר למצוא חברות כמו אאודי ומרצדס, אבל גם נציגות טכנולוגיה כמו גוגל וטסלה. הניסויים שנערכים בכבישי העולם מוכיחים שהטכנולוגיה נמצאת מעבר לפינה. כבר כיום נוסעות על הכבישים מכוניות שבולמות ללא מגע יד אדם בתנאים מסוימים. החיישנים אחת, האנושות אפס.
איך שיאומי לימדה אותי להתפשר / נתי יפת
הכל בראש. יום אחד הרגשתי שהטלפון הזול שלי, שיאומי רדמי נוט 4, כבד משמעותית מה-LG V20 היוקרתי של אחי. הלכתי לבדוק את הנושא, שלב ראשון בבניית מערך התירוצים להחלפה קרובה של הטלפון, חודשים ספורים בלבד לאחר רכישת המכשיר החדש. להפתעתי גיליתי שניחנתי בחושים חדים: השיאומי באמת כבד יותר מה-V20. בגרם בודד.
אחרי שנה יותר מדי עם מכשירים מיושנים (גלקסי S4 ו-LG G2), שהפכו איטיים וסיפקו צילומים באיכות ירודה (ועוד כשיש פעוט לתעד), רכשתי לפני חצי שנה את הרדמי נוט 4, הלהיט של 2017 בגזרת המכשירים הבינוניים. בפחות ב-900 שקל קיבלתי מסך גדול באיכות בינונית, ממשק משתמש סיני מעוברת בינוני, ומצלמה טובה מאלה שהיו לי בעבר, אך בעלת ביצועים בינוניים בתנאי תאורה לא אופטימליים.
אל תטעו, המכשיר יודע גם להצטיין, ובתחומים לא בלתי חשובים. הוא מצויד בחומרה עוצמתית (זיכרון פנימי של ארבעה RAM, מעבד סנאפדרגון עם שמונה ליבות ו-64 ג'יגה זיכרון), והתוצאה היא שימוש שוטף ללא תקיעות או השהיות. הסוללה היא מתנה שלא מפסיקה לתת: יום של שימוש סטנדרטי מסתיים לא פעם עם יותר מחצי סוללה מלאה. יש נחמה בבינוניות.
שיאומי רדמי נוט 4 הוא ההוכחה שאין שום צורך ברכישת המכשירים היקרים ביותר כדי ליהנות מטלפון שעושה את העבודה. החסרונות של המכשיר שוליים למדי, למעט חוסר נוחות מסוים שנגרם מבחירת מסך בגודל 5.5 אינץ' במקום 5 או 5.2, אך זה קיים גם במכשירי דגל. ובכל זאת, מצאתי את עצמי פוזל ובוחן לאחרונה מכשירים יקרים יותר, בירורים שהסתיימו כולם במסקנה שאין הצדקה אמיתית לבצע מעבר.
המוטיבציה לבירורים עדיין לא ברורה. האם היא נובעת מהיותו של טלפון חדש ומרשים סמל סטטוס, כמו אצל אותו בכיר שאיתו ישבתי לאחרונה וגלגל בידיו בסיפוק גלקסי S8 נוצץ וחתיכי, או שזהו מיאוס מהבינוניות והפגמים הקלים שכל הזמן נמצאים שם? אני אומר לעצמי "די, אתה לא תוציא עכשיו 3,000 שקל על טלפון", מנסה לשכוח מזה, ואז חושב על תירוץ אחר לשדרג. הכל בראש, אבל הראש אוהב להציק.
איך השארתי בפיד רק חתולים / אושרית גן-אל
השנה ביטלתי את ההתראות לנייד מווטסאפ ופייסבוק, וגם הודעות פוש שכבר לא ראיתי בהן צורך. זה התחיל כשנסעתי לחופשה קצרה ורציתי שקט, והרגשתי כל כך טוב שהשארתי את זה ככה. זה היה חלק מניקיון דיגיטלי רחב יותר: מחקתי אפליקציות שלא פתחתי שנים, והשתמשתי לא מעט באופציית "הייד" בפייסבוק: כלפי אנשים שהציפו את הפיד שלי בשליליות, קבוצות שטירחנו יותר מדי, ואנשים שהאלגוריתם החליט שמאוד חשוב לי להתעדכן בחייהם למרות שאין לי קשר אליהם בכלל.
קבוצת פייסבוק אחת שרדה את כל הניקוי הזה, ובקלות - הגילטי פלז'ר שלי, People&Cats. מדובר בקבוצה ישראלית פתוחה, שקיימת כבר שש שנים, מונה קרוב ל-44 אלף חברים, ועוסקת, כמשתמע משמה, בחתולים ובאנשים שמגדלים אותם. אולי עכשיו יהיה זמן טוב לציין שאין לי חתול. יום אחד אעשה את הצעד הבלתי נמנע, אתגבר על תחושות ה"איך יהיה לי זמן לזה?", ואאמץ אחד. עד אז אני דורשת מאחותי לשלוח בווטסאפ סרטונים של הגורה שלה, וכשזה לא מספיק - תמיד יש את הקבוצה.
חוץ מתמונות וסרטונים, מהסוג שהאינטרנט נוצר בשבילם, הקבוצה הרחיבה את השכלתי החתולאית. למדתי שחתולים בשלושה צבעים הן כמעט תמיד חתולות, שאם מעקרים אותן מקצצים את אוזניהן כדי שלא ינותחו שוב, ושחתולים נוטים להשמיע קולות מוזרים כשהם עומדים ליד החלון וצופים בציפורים שנמצאות בחוץ. קראתי כמה קשה להם עם מעברי דירה, נתקלתי בכל שם אפשרי ובלתי-אפשרי לחתול, וגם שקעתי בשרשורים כמו "אם לחתול שלכם הייתה עבודה, מה היא הייתה?". פיתחתי אובססיה כלפי כוכבי הקבוצה, החתולים האהודים וגורפי הלייקים ביותר, שלבסוף נפתחו להם עמודים משלהם.
כמו בכל קבוצה בפייסבוק, גם שם לא חסרים ריבים קטנוניים וביקורות משונות של חבריה אלה על אלה. אבל אני בוחרת להתמקד בעיקר: סיפורים מרגשים על אימוץ, חיות חולות שהשתקמו, קשרים מיוחדים שנוצרים בין חתולים לילדים, בתים מאולתרים לחתולי רחוב שנוצרו בעזרת קופסאות קרטון ושמיכות ישנות. בין ויכוחים פוליטיים, סיפורים אישיים קשים ופוסטים שכל מטרתם לסחוט תשומת לב, הקבוצה הזאת מחזירה לפיד שלי את האיזון.