אביגדור ליברמן / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
במוצאי שבת, 25 במאי 1986, נחשפה פרשה שעתידה הייתה להסעיר את הציבוריות הישראלית עוד חודשים ושנים רבות, ולהותיר כאן חותם. באותו יום התברר כי אחרי פיגוע שבמהלכו השתלטו 4 מחבלים על אוטובוס אגד בקו 300, ב-12 באפריל 1984, הורה ראש השב"כ דאז, אברהם שלום, להמית שניים מהמחבלים שתפסו רשויות הביטחון.
שלום לא הביא בחשבון את העובדה שהמחבלים צולמו על-ידי צלמי עיתונות עוד בהיותם בחיים, מה שחשף את האירוע לציבור. בלחץ היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, הובילה החשיפה למינוי ועדת חקירה לאירוע. אבל לראשי השב"כ לא הייתה כל כוונה לשתף פעולה עם הוועדה. שלום "שתל" את יוסי גינוסר ז"ל, כ"סוס טרויאני" בוועדה, ומעשי השב"כ טויחו והוסתרו.
אלא שגם הטיוח נחשף, והפרשה הסתיימה בכך שבסוף יוני 1986 הושג הסדר עם היועמ"ש, שלפיו אברהם שלום יתפטר מתפקידו כראש השב"כ, והוא ואנשי השב"כ האחרים יקבלו חנינה מראש, ולא יועמדו לדין פלילי.
ביום ראשון, 24 במארס 2016, ירה סמל אלאור אזריה מחטיבת "כפיר", בראשו של המחבל עבד אל-פתאח א-שריף בחברון, בעת שזה שכב פצוע וחסר אונים על הארץ, והרג אותו. גם כאן הוביל תיעוד-צילום האירוע (הפעם על-ידי פעיל ארגון "בצלם") לפתיחה של הליך פלילי שהסתיים אשתקד בהרשעתו של אזריה בהריגה, ובשליחתו לכלא.
גם הפעם התעוררה בארץ סערה ציבורית שלא שככה עד היום. פרשת קו 300 הסתיימה מזמן, פרשת אזריה הסתיימה גם היא. בשני המקרים, התגלו פגמים קשים מאוד בהתנהלות כוחות הביטחון, אבל שני המקרים, בשורה התחתונה שלהם, מהווים גם תעודת כבוד למערכת אכיפת החוק. ליועמ"ש, לבתי המשפט ולבתי הדין הצבאיים. הרבה פחות מכך לחלק מהפוליטיקאים, שגיבו בזמנם את אברהם שלום, ולאחרונה את אלאור אזריה.
השבוע (ד') עבר בכנסת בקריאה טרומית חוק, שתכליתו למסד ולעגן באופן חוקי את עונש המוות למורשעים ברצח בנסיבות של מעשה טרור. ובמילים אחרות, חוק שיאפשר לתלות/לחשמל למוות/להעמיד בפני כיתת יורים מחבלים פלסטינים. כן מוצע בחוק, לקבוע כי שר הביטחון יורה למפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, כי לעניין בית משפט צבאי הממוקם באזור זה, יהיה ניתן לגזור על נאשם עונש מוות ברוב רגיל של שופטי המותב, ולא ניתן יהיה להקל בעונש מוות שנפסק בגזר דין סופי בבית משפט.
"חוק המוות" הוא אחד החוקים הגרועים ביותר שמנסים לחוקק אותם כאן בשנים האחרונות. ראשית, מחקרים רבים מוכיחים שהחוק לעולם לא יוכל להשיג את המטרה שלשמה הוא חוקק, שכן עונש מוות לא מביא להרתעה מפני מעשי רצח וטרור. מה עוד שהמחבלים השהידים של ימינו (למרבה האימה) מבקשים ממילא את מותם.
שנית, גורמי הביטחון ובהם ראשי השב"כ בהווה ובעבר אומרים שלא רק שחוק המוות לא יביא להרתעה מפני טרור, אלא יביא לפגיעה בביטחון ולחטיפות של ישראלים. כמו כן, חקיקת החוק תביא לגינוי בינלאומי של ישראל ולפגיעה במעמד שלנו בעולם, שגם ככה אינו טוב במיוחד. ויש לכך השלכות רבות. בנוסף, זה בעצם חוק מיותר, שכן חוק השיפוט הצבאי כבר מאפשר להטיל עונש מוות על מחבלים, אך לא נעשה בו שימוש.
ועוד לא דיברנו על שאלות של מוסר, או על כך שמי שמטיל עונש מוות על אנשים שהורשעו ברצח על-ידי מערכת משפט שאינה מושלמת, צפוי להטיל יום אחד עונש מוות על אדם חף מפשע. למעשה, הדבר החיובי היחיד שיישומו של חוק המוות יכול לעשות, הוא סיפוק יצר הנקם הטבעי של משפחות הנרצחים ושל הציבור כולו, במחבלים.
אז איך קורה שבא לעולם חוק שברור כמעט לכולם שהנזק שלו יהיה גדול לאין שיעור מהתועלת שלו? זה קורה כאשר חברי הכנסת מעדיפים לנסות לקושש עוד כמה קולות בפריימריס העתידיים במפלגות שלהם, על פני האינטרס הציבורי הרחב.