בית הקברות בתל כביר / צילום: איל יצהר
פרופסור מוסטפא כבהא, ראש המכון ליחסים בין דתות באוניברסיטה הפתוחה, אינו מהסס לטעון ש-70 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל יש עדיין ניסיון למחוק את הרשמים והראיות הפיזיים של הקשר של הערבים והמוסלמים לארץ. בשיחה איתו הוא מונה קברי שייח’ שהפכו לקברי צדיקים, מסגדים שהוסבו למוזיאונים, הכפרים הנטושים שעליהם נבנו מושבים וקיבוצים, וגם את בתי הקברות, שהיו פעם בשולי הערים, הנמצאים היום באזורי ביקוש ומועדים לכיבוש נדל"ני.
השיח נשמע אולי לקוראים אחדים קיצוני מדי, אך הוא מקבל משנה רלוונטיות בימים אלה, בהתייחס לתביעה שהוגשה לפני כשבועיים על ידי יזמי נדל"ן לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לאחר שערביי יפו נדרשו לפנות מאות קברים בבית קברות טאסו שליד שכונת נווה עופר (תל-כביר), על מנת שהיזמים יוכלו לממש את חזקתם בקרקע, שנמכרה להם כדת וכדין על ידי הווקף לפני למעלה מ-40 שנה.
"קנוניה בין השלטון לוועד הנאמנים"
בשנת 1966 העביר האפוטרופוס לנכסי נפקדים את אדמת בית הקברות טאסו לאחריות ועד הנאמנים לנכסי הווקף בתל-אביב-יפו, האחראים מטעם מדינת ישראל על המקומות הקדושים לאסלאם. בשנת 1973 התקשר ועד הנאמנים עצמו בהסכם עם חברת יוסי חסון בע"מ למכירת 41 דונם, מחצית מהקרקע, שבאותה עת הייתה פנויה.
מכאן והלאה התחילה סאגה מסובכת שלא נסתיימה עד היום: ב-1973, חודשיים אחרי המכירה, פנה אחד מחברי הוועד לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בתביעה לפסק דין הצהרתי על בטלות הסכם המכר. בשנת 1977 התפשרו שני הצדדים והקונים הוסיפו לסכום הרכישה, ואולם הסכסוך בין הרוכשים לאנשי ועד הנאמנים לנכסי הוואקף לא הסתיים ואלה לא חדלו לחפש תירוצים לבטל את העסקה. שלוש פעמים הגיע העניין לפתחו של בג"ץ, אך נדחה סופית ב-2008, וכך למעשה נתאשרה העסקה - אך השטח לא הועבר לידי הרוכשים עד היום. לאורך כל השנים האלה קברו ערביי יפו את מתיהם בשטח הנדון, למרות שהקרקע נמכרה ליזם, ולמעשה קבעו עובדה בשטח.
עו"ד שמואל שוב, המייצג את בעלי הקרקע, מסביר שהעניין התעורר עתה משום שעד עתה התקיים משא ומתן מול עיריית תל-אביב ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י) בניסיון למצוא פתרון שיאפשר ליזמים לממש את זכותם בקרקע: "41 הדונם מיועדים לתעשייה ולא לבית קברות. ברגע שראינו שאף אחד לא מחליט, שהקליינטים שלי לא מקבלים את רכושם ונוח לכולם שתתקיים קבורה במקום, למרות פסקי הדין החלוטים, הגשנו עתירה מנהלית". בתביעה נדרש הווקף לשלם כ-15 מיליון שקל עבור השימוש בשטח, להפסיק את הקבורה במקום, ולהעתיק מהשטח את מאות הקברים הקיימים בו.
אחמד משהראוי, לשעבר חבר סיעת מר"צ במועצת העיר ת"א-יפו, זועם על התביעות האחרונות של בעלי הקרקע כנגד תושבי יפו, כי לדבריו בית הקברות טאסו הוא השטח היחיד ביפו שמוגדר היום כשטח בית קברות פעיל למוסלמים. את המכירה שנעשתה ב-1973 הוא מגדיר כלא לגיטימית, משום שאנשי ועד הנאמנים לנכסי הווקף, שאנשיו נתפסים בעיניו כעושי דברה של המדינה, אינם מייצגים מבחינתו את ערביי יפו: "כל הסימנים כאן מעידים כי הייתה קנוניה בין השלטון לוועד הנאמנים שהשלטון מינה... תושבי יפו מרגישים שלא רק שגוזלים להם את כל נכסי הקהילה הערבית אלא גם את הזכות למות בכבוד במדינה 'הנאורה' שנקראת מדינת ישראל".
עלייה לרגל לקבר עז א דין אל קסאם
אבל תל-אביב היא רק דוגמה אחת. בית הקברות המוסלמי בנשר, הנמצא ממש לצד כביש 752 שהיה פעם הדרך הראשית מחיפה לגליל, הוא דוגמה נוספת לקונפליקט דתי, נדל"ני ופוליטי, ארוך שנים וסבוך, דומה למדי לזה שביפו.
בית הקברות הוקם בשנת 1935 על ידי הווקף של חיפה על שטח שהיה בבעלות ערבית והוחכר למגורים לפועלי בית החרושת נשר. בספרו "השכונה בצל ארובות העשן", מספר אהרון קמינקר, מראשוני נשר, שהקמת בית הקברות נתפסה אז על ידי תושבי השכונה כאסון: "ההחלטה הייתה כה חמורה, שמיד עם קבלת ההודעה אחזנו בכל האמצעים כדי לסכל אותה, גייסנו את כל המוסדות היישוביים, פנינו לכל מוסדות הממשלה בהסבירנו את הסכנות הכרוכות בהקמת בית קברות מוסלמי בתוככי שכונה יהודית, במיוחד בתנאי הארץ, שבה פורענויות וסכסוכי דמים הם בגדר תופעה שכיחה".
אחרי קום המדינה נותר בית הקברות לא פעיל, ובמשך שנים רבות היה מוזנח ופרוץ. המקום זכה לתהילה מאוחרת ב-1987, תקופת האינתיפאדה הראשונה, משום שקברו של עז א דין אל קסאם, מנהיג כנופיות הטרור שנקבר שם, נתגלה מחדש והפך לאחד מסמלי המאבק. מאותה עת הפך בית הקברות הנטוש, המרוחק, לאייקון לאומי פלסטיני ולאתר עלייה לרגל.
בשנת 2015 הוגשה לבית משפט השלום בקריות תביעה על ידי חברת "קרור אחזקות" (בין היתר, הבעלים של יפאורה, יפאורה-תבורי ותפוגן), שטענה שרכשה בשנות השבעים חלק מקרקע בית הקברות לצורך הקמת מבני תעשייה וביקשה לקבל את החזקה בנכס. טענת החברה היא שהקנייה נעשתה ממדינת ישראל, ולא מהווקף, שהמידע שניתן אז היה שאין קברים בשטח, ושייעוד השטח הוא לתעשייה בלבד. התובעים דרשו לאסור על אנשי הווקף להיכנס לחלקת בית הקברות הרשומה על שמם. מקירור אחזקות לא היו מוכנים להתראיין לכתבה זו.
עו"ד חאלד דגש, חבר בוועד "מתוולי ווקף אסתקלאל" החיפאי (הווקף של תושבי חיפה, הנפרד מהווקף המנוהל על ידי מדינת ישראל), אחראי לכתב ההגנה מול התביעה של "קרור אחזקות". דגש מסביר שחוק נכסי נפקדים, משנת 1952, קבע שכל מה שהיה שייך למועצה העליונה המוסלמית הוא בבחינת נכסי נפקדים. בהמשך באה המדינה ותיקנה את החוק וקבעה שבתי קברות ומסגדים ישוחררו לניהול של ועד נאמנים שמונו מקרב הציבור המוסלמי. לטענתו, נכסים רבים שהיו בשליטת ועד נאמני נכסי הווקף, "משתף הפעולה", הועברו לרשות מקרקעי ישראל, ובהמשך לידיים פרטיות.
בעיניו, הסיפור בבית הקברות בנשר הוא "שונה ומשונה": "שטחו של בית הקברות הוא 43 דונם בסך הכל. בשנות ה-50 הפקיעה המדינה 30 דונם ומהם נמכרו 15 דונם ל'חברה הארץ-ישראלית לקרור והספקה בע"מ'. בשנות ה-70, בגלל קיום הקברים במקום, לא ידעו איך לקדם את מימוש העסקה ולכן הגיעו לסוהיל, בנו של חסן שוקרי (חסן היה ראש עיריית חיפה בתקופת המנדט), שנתמנה כנאמן הווקף ואיתו סוכם על עסקת חליפין. הכוונה הייתה להעביר את הקברים מנשר לבית הקברות בכפר סמיר, אך שוקרי לקח את הכסף שניתן לו לקידום העניין וברח לארה"ב".
משנודע ל"מתוולי ווקף אסתקלאל" על התביעה של "קרור אחזקות" הם הגישו תביעה נגדית לבית המשפט המחוזי בחיפה ובה ביקשו לבטל את עסקת החליפין משנות ה-70. עו"ד דגש אינו שאנן, אך הוא אופטימי. לדבריו, שופט בית המשפט השלום בקריות, "הבין ללבנו והבין את המשמעות של פינוי קברים. החבר’ה של 'קרור אחזקות' ראו את השינוי במשב הרוח, שינו את גישתם, הם מוכנים לרדת מהעץ ועכשיו הם רוצים כסף, שרמ"י תפצה אותם".
"ישראל שמה את עצמה במקום אלוהים"
שייח' כאמל ריאן מכפר ברא הוא איש דת מוסלמי, חבר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, חבר המועצה המוסלמית העולמית וועדת המעקב לערביי ישראל. ריאן מספר שהוא מטפל בנושאים האלה כבר שנים רבות: "המדינה הכריזה מלחמה על המתים מאז שנת 1948. היא לא הסתפקה בחיים. המדינה מינתה בזמנו קאדים (שופטים) שנתנו פסקי הלכה מבלי שהייתה להם סמכות. אלה קבעו שמקומות מסוימים הם לא קדושים. מקום קדוש, לעולם לא תוסר קדושתו ע"י בני אדם. מדינת ישראל שמה את עצמה במקום אלוהים והפקיעה קרקעות שהן הקדש. זה לא יאומן. תאר לעצמך שהיו עושים את זה ליהודים באיזה מדינה בעולם".
"טענת המוסלמים על קדושת בתי הקברות היא רק פוליטית"
ד"ר ז'ק נריה, לשעבר יועצו המדיני של ראש הממשלה יצחק רבין, הוא כיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. נריה חיבר עבור מרכז שמעון ויזנטל חוות דעת מומחה שהוצגה בשנת 2006 בפני בג"ץ, בזמן הדיון בעתירת תושבים ועמותות ממזרח ירושלים כנגד עבודות ההקמה של מוזיאון הסובלנות, שתוכנן בשטח בית הקברות המוסלמי בממילא.
נריה סבור שטענת הערבים לקדושת בתי הקברות היא בעיקר פוליטית, וקשורה להלך הרוח הנוכחי הקובע שבשום פנים ואופן אין לוותר על רכוש או על אדמה לטובת היהודים: "השוויתי תצלומי אוויר של בתי קברות בישובים ערביים בישראל, בשטחים ובמדינות ערביות אחרות, וגיליתי להפתעתי שבמרבית בתי הקברות המוסלמים השטחים נאכלו לטובת חנויות, משרדים, בתים. לא היה בית קברות אחד שנשאר שלם מיום היווסדו.
"הדבר הכי מדהים שגיליתי היה שלמעלה משני שליש מבית הקברות הישן ברחוב צלאח א דין בירושלים, מול שער שכם - נבנה. בנו שם מבני מגורים וחנויות ותחנה מרכזית לאוטובוסים וכל זה, 500 מטר בקו אווירי מבית הקברות בממילא, שם הם טענו שאסור לעשות את זה. אם תבחן את הגבולות ההיסטוריים של כל בית קברות ביישוב ערבי, במדינת ישראל או בשטחים, אתה תראה שכרסמו וכרסמו.
"ברוסיה, שבה אוכלוסיה מוסלמית גדולה, נקבע שאורך החיים של בית קברות הוא בין 15 ל-20 שנה. אחרי 20 שנה חורשים ובונים. אותו דבר במצרים, במרוקו ובירדן. אפילו אצל הסעודים, הווהאבים (תנועה אסלמית סונית שמרנית, ג.נ), הכל נהרס לטובת בתי מלון. אין לך אפילו מלך סעודי אחד שעל הקבר שלו יש מונומנט. זה אסור על פי הדת, מקסימום אבן, במקום הראש. אין לקבר משמעות דתית כי לפי התפיסה שלהם הנשמה עולה לשמים וזהו. בדת האסלאם הטהור אין מושג כזה של 'בית קברות קדוש'".