משתתפי פאנל "ירושלים-פריפריה תרבותית או חזית החדשנות" / שלומי יוסף
בוועידת "ישראל לעסקים" של "גלובס" נערך היום (ה') פאנל תחת הכותרת "חושבים שינוי, עושים שינוי: ירושלים - פריפריה תרבותית או חזית החדשנות?".
בפאנל, בהנחיית כתב "גלובס" דרור פויר, השתתפו נעמי בלוך פורטיס, מנכ"לית "עונת התרבות בירושלים"; פרופ' עדי שטרן, נשיא האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל; אצ'ה בר, מנכ"לית עמותת "צוללת צהובה"; רן וולף, מומחה במתחמי תוכן ומסחר; מרלין ויניג, יוצרת ואקטיביסטית בעולם התרבות החרדית; ואבי סבג, מייסד ומנהל מוסררה - בית הספר הרב-תחומי לאמנות וחברה על-שם וגנר.
מרלין ויניג, מה זה בעצם אומר להיות אקטיביסטית בעולם התרבות החרדית?
ויניג: "זה בעצם להרחיב את הגבולות והאופציות לנשים חרדיות ויצירה בכלל. עד לפני כמה שנים התרבות החרדית הייתה מאוד לא מפותחת: ספרות וערבי חזנות ובכיוון הזה. בראשית שנות העשרים שלי הצטרפתי לקהילה חרדית, יש לי 7 ילדים. תרבות זה בנשמה שלי ואני לא יכולה אחרת, שלחתי זרועות לכל מה שאני יכולה".
האם צריך מישהו מהעולם החילוני כדי לפתוח את העולם החרדי?
"צריך עוף מוזר כמוני - בעלי אברך בחסידות מסוימת - אבל יש בי את הצד המרחף המחבר בין העולמות. איכשהו יצא שהקמתי את המגמה הראשונה ללימודי תאטרון בסמינרים חרדיים. ריכזתי אותה במשך 9 שנים. הקמתי סטודיו למשחק ומיזמים בתאטרון וקולנוע. בין השאר לא הפסקתי ללמוד כל השנים, ואני דוקטורנטית באוניברסיטה העברית. כתבתי ספר פופולרי "קולנוע חרדי" והייתי הראשונה שאספה את הנתונים על סרטי נשים והפכה את זה לתחום מחקר. הייתי במועצת הקולנוע הישראלית ופעלתי להבין את התקציב של הקולנוע החרדי ועזרה ליוצרות עצמאיות וגם אני מבקרת הקולנוע החרדית הראשונה והיחידה שכותבת על כל הקולנוע. פרסמתי גם שני ספרי שירה - ופוטרתי מסמינרים חרדיים עקב כך.
"עצם ההנכחה שלי וזה שמעגלי נשים רואים בי כתובת - פונות אלי נשים רבות - וקורים דברים מעניינים.
יצירה חרדית, קולנוע חרדי - יש את עניין הצניעות, קודם כל זה הדבר שבולט. והנושאים עצמם הם מה?
"קודם כל יש היום הקולנוע החרדי מתחלק שונה מההתחלה. לא אתן תקציר של היהסטוריה של הקולנוע החרדי. זה כבר שני עשורים, בין מיליון ומיליון וחצי נשים ונערות בכל הגילאים. זהו קולנוע עצמאי שאינו ממומן ע"י מועצת הקולנוע, ברובו. הנשים שעושות זאת הן יוצרות אך גם נשות עסקים, המפיצות את הסרטים, הקרנות ציבוריות - גם בבנייני האומה, ב-4 מועדים מסודרים כל השנה. ובכל הארץ בריכוזים חרדיים. ירושלים היא הכרך. כאן קורים הדברים.
"אני לא בטוח שהקהל יודע שלבצלאל יש שלוחה חרדית, לסטודנטיות חרדיות. זה מפעל מדהים. הייתי ציני בהתחלה, ושיניתי תפיסה".
מה הייתה התפיסה? הסטראוטיפ החילוני הרגיל?
"כן, וזה מעלה תמיהה מה פתאום אומנות וחרדיות. רק נשים. הן לומדות בהפרדה, בקמפוס נפרד. המרצים גם גברים וגם נשים".
במוסררה יש חרדים?
"יש חוזרים בשאלה. שכונת תפר בין העיר העתיקה לעיר החדשה, ובסמוך למאה שערים. סטלינגרד של ירושלים. היינו הנוכחות של בית הספר כבית ספר לאמנות עכשווית במיקום כזה, בלב מוסררה, היא משמעותית לשמירה על המרחב כפלורליסטי. הסמיכות גם לעיר העתיקה, למאה שערים, משפיעה על התכנים והעשיה בביה"ס ויכולתנו להגיב מיידית לאתוס של השכונה (הפנתרים)".
בתור תל-אביבי זו שאלה לכולכם. ההתרשמות שלי מאמנות ירושלמית, אולי פחות במוזיקה, זה שזו אמנות שמתעסקת ב.. לעשות אמנות בירושלים. מה זה להיות אמן בירושלים. זה המון התעסקות בתוך הדבר עצמו, בלהיות ירושלמי. פחות רואים את זה בחיפה או בתל-אביב, בשדרות. זו לא אמנות... יש בה היבטים אוניברסליים, אבל היא נטועה בעיר.
"אני מסכים. בחצי שנה האחרונה אנו עובדים על מוזיאון עם עמותה חרדית. הקהילה החרדית נפתחת גם לטכנולוגיה וגם לתוכן. יש פתיחות גדולה יותר. בתור ירושלמי שחי בתל-אביב, אין ספק שיש פה DNA אחר, וזה הקצה בתעשייה, זה הדבר הבא, שנמצא במקום יותר מורכב, מתוח. גם בערים בעולם שיש בהן מתחים, מוצאים את הדברים היותר מעניינים. בתל-אביב קל יותר ליצור, וזה יותר משעמם".
אבל ירושלים יותר פוטוגנית, יותר מזמינה.
"יותר נוח ליצור בתל-אביב. בירושלים יש אווירה וקיטוב. אבל תל-אביב אחת הבעיות בה היא שיש תפיסה שאומרת שאם יקר לאמנים כאן אז שילכו לבת-ים או מקום אחר. בירושלים יש רצון להשקיע כסף ציבורי בכך. מצד שני מקומות מורכבים מביאים את העשייה האמנותית".
סיפרת שאתה עושה אמנות, מוזיאון חרדי, ואתמול סיפרת משהו במזרח ירושלים. החרדים, החילונים, הפלסטינים - אמנים ממגזרים אלה.
"דווקא היום יש השקעה דווקא במזרח ירושלים. יש המון עשייה. יש סטודנטים רבים שם. ועדיין המון שנים אחורה. והנושא הלאומי יותר מורכב ודומיננטי. תרבות היא גם תרבות לעם, למיליון האנשים שחיים שם. זה תרבות לירושלמים. ברוקנרול זה אולי שונה".