ספירה לאחור / איור: תמיר שפר
א.
אני בטוח שכל ארבעים הצעירות והצעירים של G יפים, חזקים, נהדרים ומעוררי השראה, אבל לעניות דעתי - הרביעייה שהיה לי הכבוד לראיין הם הכי טובים מכולם. אין לי ספק. נכון שיש סבירות גבוהה (כמאה אחוזים) שהייתי חושב אותו דבר אם הייתי מקבל ארבעה אחרים, אבל קיבלתי את אלה וזהו. גורלנו נקשר. אפילו המצאתי לנו שם, The Dror Four, למקרה שנהפוך לצוות סודי של גאונים שמשתלט על העולם בדרכים מדעיות (וגם מציל אנשים) תחת פיקודו של איש מסתורין המכונה דרור פויר. או ללהקה. בכוונה בחרתי שם מודולרי.
חשבתי עליהם השבוע אחרי ששמעתי את הקלטת של נתניהו הבן ופרצתי בצחוק בלתי נשלט כשניסיתי לדמיין את הרביעייה באותה סיטואציה (הון, שלטון, מין בתשלום, מכונית שרד, מאבטחים, נהגים, שטרות מתעופפים, גועל נפש). מה אתה צוחק, שאלו אותי אנשים. מי צוחק, עניתי בפנים חמורות, זה פשוט נורא מה שקורה עם הצעירים בימינו!
במקום להילחם בחושך צריך להגביר את האור, אמר א.ד גורדון. אז הנה, קחו את הארבעים האלה ותדליקו; גם הם צעירים, גם הם בימינו.
ב.
כן, אני יודע. אבל מה לעשות, עם כל הכאב והזוועה צריך להודות ביושר: עבור מי שעוד חצי שנה יציין ארבעים ושמונה, בני הארבעים ומטה הם הצעירים של ימינו. אחלה צעירים תכלס. אתם יכולים להסיר דאגה מלבכם, אני לא הולך לבכות פה על הגיל - הרי אין בזבוז זמן גדול מזה, נכון? מה יש לו לאדם מלבד הזמן? צריך לחיות את הרגע, אומרים כולם.
וזה בדיוק מה שמטריף אותי בשבועות האחרונים - אני לא מצליח לחיות את הרגע. אני מנסה ומנסה אבל כבר לא מצליח. פעם הצלחתי, מה זה הצלחתי, הייתי אלוף העולם. אנשים היו באים מכל הארץ לראות אותי חי את הרגע. אבל זה עבר, נגמר, מת לגמרי מאז שהורדתי אפליקציה לגמילה מעישון והבנתי שאי אפשר לחיות את הרגע כי אין דבר כזה רגע. אין הווה ואין עבר ואין עתיד ואין בטיח.
האפליקציה עוזרת לי מאוד לא לעשן, אין ספק, אבל יש בה כמה דברים שפשוט מטריפים את דעתי ולא יוצאים לי מהראש. לצד ספירה של כמה סיגריות לא עישנתי עד אותו רגע, כמה כסף חסכתי וכמה השתפרה איכות החיים, זרימת הדם, רמת החמצן ומצב העור - יש שעון של כמה זמן חיים הרווחתי חזרה. בגלל שעישנתי ממש טיפה, הרווחתי בקלות ובמהירות כבר יממה שלמה של חיים.
מקסים, אבל אותי כאמור זה מוציא מדעתי: מתי בדיוק אני אקבל את היממה הזו?
ג.
אני לא רוצה לקבל את היממה שלי כשאני קשיש לא מתפקד על מיטה במסדרון של בית אבות שלא עבר ביקורת שנתית כבר עשור. אני לא רוצה לקבל את היממה שלי כשאני קשור לכיסא גלגלים מול ערוץ הקניות על מיוט כשמישהו דוחף דייסה חסרת טעם לפי חסר השיניים. בכלל לא.
את יודעת מה, אני צועק על האפליקציה (בלב), אני רוצה לפדות את היממה שלי עכשיו! אי אפשר עכשיו, עונה האפליקציה (בדמיוני). עכשיו!, אני דופק על שולחן שלא קיים, הרגע! אני רוצה אותה בחזרה ולא אכפת לי כלום, מצידי תביאי לפה את המנהל של הזמן. אני מחכה.
זה לא הכל. יש שם המון ספירות לאחור. כמו למשל ספירה לאחור עד לרגע מסויים בזמן שבו הסיכוי שלי לקבל סרטן ריאות יהיה שווה למי שמעודו לא עישן. אין לי מושג מה הערך האמיתי של השוואה כזו אבל אני לא יכול להפסיק להסתכל על הספירה לאחור ועל הזמן שהולך ואוזל - אבל בצורה משונה: כשהוא ייגמר, מצבי ישתפר. וכשזמן אחר ייגמר, בנקודה מקרית אחרת, יירד בחצי הסיכוי שלי למות ממחלת לב. מה לעזאזל? יותר מדי הפוך על הפוך פה.
נשבע לכם שלפני איזה שבועיים נגמרה הספירה לאחור בקטגוריית: "הפחתת סכנת מוות פתאומי". את הדקה האחרונה העברתי בממ"ד של חברים ובסופה לא ידעתי אם לצחוק מאושר או למות מפחד: מצד אחד זה טוב, אבל מצד שני? כשאני קורא שוב את המשפט בראש הסעיף, אולי לא שווה לפסול את האופציה של מוות מיידי.
אז אני אולי לא מעשן, אבל אין לי חיים - כל הזמן אני מסתכל על הזמן שעובר, שנייה אחר שנייה, דקה אחר דקה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, ואני רואה איך הזמן לא עוצר, לא מחכה, לא חוזר, לא מלמד, לא מרפא, לא חושף, לא נעליים, סתם עובר כמו מניאק. הוא אולי שווה קצת כסף, הזמן, אבל מה שווה כל הכסף בעולם אם אי אפשר לעשות ממנו מקל ולתקוע אותו בגלגל השיניים הגדול שבשמיים ולעצור את כל הטירוף הזה - ולו לשנייה אחת!
ד.
תוך כדי כל זה, בצירוף מקרים שקשה מאוד לא לראות אותו כקונספירציה של היקום נגדי, שלחה לי אשת יחסי הציבור החביבה של הוצאת מטר את הספר "רשת הזמן - מסע להבנת הזמן והמציאות" מאת אלון הלפרין (ערכה: חמוטל לרנר). ספר שאני לא יכול להמליץ עליו מספיק. טיול מענג בין שעוני חול למכניקת קוונטים ובין פילוסופים עתיקים לאסטרופיזיקאים.
אני קורא את הספר על הזמן כדי להעביר את הזמן של כל הספירות לאחור עד שאגיע, לפי האפליקציה, למצב של בריאות מושלמת ועור פנים חלק - ונהנה לגלות שכולם, מאז ומתמיד, לא ידעו מה לעשות עם כל הזמן הזה. לא רק שלא ידעו מה לעשות - אנחנו אפילו לא יודעים בדיוק מה זה. ההגדרות כל הזמן משתנות. יפה בעיניי שאנחנו לא יודעים, ואולי לעולם לא נצליח, להגדיר את הדבר הכי בסיסי שיש לנו, את הדבר שעושה אותנו, את הדבר היחיד שיש לנו בעצם. והכי יפה, שיש בהחלט מצב שאולי הדבר היחיד שעומד בלב כל החוויות האנושיות, הזמן הזה, בכלל לא קיים מחוץ לעצמנו. אנחנו כולנו עיוורים שממששים פיל שאולי בכלל לא נמצא בחדר.
ואולי בכלל אין חדר.
ה.
כך שכמו שאתם מבינים, האפליקציה לא לבד בניסיון לשגע אותי. והיא גם לא לבד בעניין השני; בשבועות האחרונים אני הולך לסדנה לגמילה מעישון בקופת-חולים, אחת מהחוויות הכי אנושיות שהיו לי בזמן האחרון - עוד אכתוב עליה באריכות המגיעה לה. סדנה של שמונה מפגשים בני חמשת אלפים וארבע מאות שניות כל אחד, או 12 שעות בסה"כ. אנשים כל כך שונים אנחנו ואנשים כל כך דומים; אחים לגורל ספציפי שהופך כל אחד מהיושבים בחדר לכדור מראות שמשקף לכל אחד משהו ממנו אצל האחר ולהפך - חוויה מעוררת מכל הבחינות. זו לא הפעם הראשונה שלי להפסיק לעשן, אבל הפעם הראשונה שאני עושה את זה לא לבד. יש לי חבורה!
אנחנו קצת יותר מעשרים אישה ואיש. אנחנו אמנם יושבים בחדר, אבל אולי אין חדר? אני אוהב לדמיין אותנו תקועים את שבע מאות ועשרים הדקות האלה על סירת מפרש נטושה שנסחפת ללא שליטה בנהר הזמן לקראת מפל אדיר קפוא תוך כדי שתאגידי הטבק העולמיים רודפים אחרינו - עד שברגע האחרון מגיחה משומקום סירת קומנדו מהירה וממנה מזנקת חבורה מופלאה של גאונים בפיקודו של איש מסתורין המכונה דרור פויר ומצילה את כולנו.
אתה נראה לי מוכר מאיפשהו, אומר לי איש המסתורין המכונה דרור פויר. לא נראה לי, אני עונה בזהירות (לך תדע מי הבנאדם). איפה היית בצבא, הוא שואל. לא יכול לומר לך, אני אומר לו. זה בסדר אחי, לוחש איש המסתורין המכונה דרור פויר, גם אני הייתי במודיעין בקריה. כשהוא מקרב לאוזני את שפתיו המשורטטות אני לא מבחין בריח סיגריות, רק מסטיק אקליפטוס ואוכמניות.
צוות הגאונים בפיקודו של איש המסתורין עומד לצאת להרפתקה חדשה. תגיד, אני צועק אליו כדי להתגבר על רעש המסוק (הרגע היתה פה סירת קומנדו), יש עוד כמוכם? אנחנו ארבעים, עונה איש המסתורין המכונה דרור פויר, כולם על הכיפק אבל אלה הכי טובים!
והם נבלעים בבטן הצוללת שלפני רגע עוד הייתה מסוק, ושנייה קודם סירת קומנדו ומי יודע מה לפני זה ומה אחר כך - הזמן הוא עניין מסתורי מאוד, כידוע.