הפגנה בעד ניטרליות הרשת / צילום: רויטרס, Yuri Gripas
לפני כחודש, ב-14 בדצמבר 2017, שמה ארה"ב סוף לעיקרון של "ניטרליות הרשת". אל תירדמו. זה נוגע לכל מי שגולש באינטרנט. כלומר, לכולנו. ממשל טראמפ ביטל גישה שוויונית לאתרים ברשת. במילים אחרות, ספקיות אינטרנט יוכלו להאט גלישה לאתרים שלא ישלמו להם אקסטרה כסף. אתרים עשירים ייהנו מהעלאה מהירה יותר. מנגד, בלוגים ואתרים שאין מאחוריהם הרבה כסף - יואטו.
הסוגיה חוללה מהומה. אמריקאים רבים היו מעורבים בתהליך וניסו לטרפדו. ארגוני אקטיביזם הנגישו דרכים יצירתיות ופשוטות למחאה רשתית. וכתוצאה, אזרחים אמריקאים צלצלו 1.3 מיליון פעם לנבחרי הציבור שלהם, הוגשו 2 מיליון הסתייגויות, ושוגרו 5 מיליון אימיילים. אבל מה שעוד יותר מעניין זה שכולם נחלו כישלון חרוץ. נכון, ההסתייגויות עיכבו את המהלך הזה. אבל לתאגידים יש כסף, ויותר חשוב - סבלנות. והיא השתלמה. מקרה הבוחן האמריקאי מעורר שאלות כבדות לגבי יעילות האקטיביזם הדיגיטלי. האם אין תחליף ליציאה לשטח?
זו שאלה שתקפה גם בישראל. בשנים האחרונות, שורה ארוכה של ארגונים, ואני בתוכם, דוחקים בציבור לפעול גם ברשת מול מקבלי ההחלטות. הדרישה מגיעה מהשטח: כולם רוצים לפעול ולהתנדב, אבל לאיש אין באמת זמן לעשות זאת. אז לפני כחצי שנה החלטנו להנגיש את האקטיביזם בתחום היקר לליבנו - הגברת השקיפות השלטונית. הקמנו
https://shkifut.info/2017/06/sayeretshkifut/סיירת
שקיפות דיגיטלית.
כלי-הרכב שבחרנו הוא רשימת שידור בווטאספ וב-DROVE (רשת חברתית אקטיביסטית), למען מינהל תקין וטוהר מידות. הסגנון צבאי והיררכי. מדי שבוע חברי הסיירת מקבלים משימה לביצוע, להפעלת לחץ ממוקד, כגון שליחת מיילים, סמסים, וקידום סטטוסים חשובים, גם אם הם לא סקסיים, כדי שכל העולם יראה אותם. עד כה חברו לסיירת כמעט אלף איש. הצלחנו לגרום לממשלה להנגיש את ארכיון המדינה, להסתייג ממינויים לא ראויים, להעלות על סדר היום סוגיות, כמו חשיפת יומני נבחרי הציבור ולפרגן לח"כים שמקדמים חופש ביטוי. אלא שאנו גם כושלים לא מעט. למשל, הפגזנו את ח"כ דוד אמסלם בבקשות להכניס שינויים בחוק הפריימריז המעוות, אך זה לא עזר.
אני תולה את הכישלונות בגודלה הקטן עדיין של הסיירת (כשנהיה 5,000 איש נוכל לזעזע ביתר קלות את אמות הסיפים הדיגיטליות), ובעובדה שהפעולות שלנו עדיין לא מיטביות. הפגזת ח"כ במיילים יכולה להביא לאנטגוניזם ולהתבצרות.
אם נבחרים ופקידים מאמינים שהם יכולים לפעול נגד הציבור, גם כשהוא ער ופעיל, משהו בעייתי כאן. בדמוקרטיה, המושלים אמורים להיות קשובים לציבור. האם התרבות השלטונית כה הידרדרה עד שפשוט לא אכפת להם?
עוד נמשיך לבחון בעתיד את האפקטיביות של מאבקים אקטיביסטיים. אבל יש מסקנות הביניים: פעולות צריכות להיות לא רק פשוטות - אלא גם מקוריות, ולא תמיד ללכת לפתרון הקל של שיגור אינסוף מיילים וסמסים. בנוסף, אקטיביסטים רבים מכוונים גבוה מדי ומהר מדי; פעולות יהיו יעילות במיוחד בזירות המקומיות או מול אנשים שלא רגילים ללחצים כאלו (למשל, מנהל בית-ספר או חבר מועצה שסרח). אין טעם לכוון ישר לראש-הממשלה. יותר מכך, אם חבר'ה באמריקה היו מתחילים מוקדם יותר ופועלים בזירות מקומיות לעודד אנשים שתומכים בניטרליות ברשת, אולי לא היינו מגיעים לדקה ה-90 מול אנשים שכבר לא אכפת להם מה אנו חושבים.
אני (עדיין) לא יודע מה הפתרון. אשמח לשמוע מכם על פעולות שכן יעבדו, ועל מקרי בוחן מהעבר. מה שבטוח הוא, שלצד מחאות ברחובות, מקבלי ההחלטות חייבים לראות גם ב"כיכר העיר הדיגיטלית" את הציבור הרחב פועל בצורה ממוקדת ומשמיע את דבריו. בינתיים כולכם מוזמנים להצטרף בעצמכם לסיירת השקיפות.
■ הכותב הוא עיתונאי עצמאי ומנהל את אתר "מאה ימים של שקיפות"