דונלד טראמפ / צילום: רויטרס, Kevin Lamarque
השאלה אולי לא הייתה במקומה מלכתחילה: איך יכול היה איש כדונלד טראמפ לנצח בבחירות לנשיאות בארה"ב? אולי מוטב לשאול למה ההיסטוריה האמריקאית אינה מלאה אנשים כדונלד טראמפ.
מוטב אולי לשאול איך התהליך האלקטורלי הפרוץ לכל עבר הניב נשיאים כלינקולן, או פרנקלין רוזוולט, שהתמזגו בהם חוכמה מעשית, אינטואיציה גאונית והיכולת להבחין בין טפל לעיקר. לפלא הוא שאיש כדונלד טראמפ לא הצליח להסתנן הרבה קודם, להשתלט על מפלגה פוליטית לא-לו, ולזנק ממנה אל השלטון.
אין צריך לומר שרוב נשיאי ארה"ב לא היו ענקים. ביניהם היו אנשים סתמיים עד גיחוך, בייחוד בין אלה שלא הגיעו לכהונה בזכות עצמם, אלא נכנסו לנעלי נשיא מת.
האמת היא שאבות החוקה האמריקאית לא ראו נשיאות רבת-כוח בעיני רוחם. אנחנו נוטים להשוות את "המשטר הנשיאותי" של ארה"ב עם "המשטר הפרלמנטרי" שלנו. בהשוואה הזו, הנשיא האמריקאי מנצח, מפני שיש לו סמכויות רחבות, אין הוא תלוי בהצבעות אמון, וממילא הוא פטור מן הצורך לכונן קואליציות סחטניות.
אבל כאשר נוסדה, לפני 230 שנה כעת חיה, הנשיאות הייתה חלופה רפובליקאית למלך. לא היו אז משטרים פרלמנטריים בתור שכאלה, ושנה אחת לפני המהפכה הצרפתית עדיין לא היה אפשר להעלות על הדעת מלך עם סמכויות סמליות בלבד. שבעים שנה אחר כך, כאשר נוסדה קנדה, כבר היה אפשר, ולקנדה ניתן משטר פרלמנטרי, המשרת אותה היטב עד עצם היום הזה.
ללינקולן היו רק שני עוזרים
אבות החוקה לא היו מעלים בדעתם את מה שהתחילו לכנות במחצית השנייה של המאה ה-20 "הנשיאות האימפריאלית". הם היו מחווירים אילו ידעו, שלנשיא יש ארמון לכל דבר, והסגל שלו מונה 3,000 ויותר (https://tinyurl.com/white-house-staff). הנשיא לינקולן, בעיצומה של מלחמת האזרחים, הסתמך על שירותיהם של שני עוזרים בלבד.
האמת היא שעד השפל הכלכלי הגדול של 1929, רוב הנשיאים לא נועדו לטבוע חותם עמוק. כמעט איש מהם לא ייחל למעמד של "מחולל תמורה" (transformational), שאליו ערג ברק אובמה ב-2008. הוא הכריז אז, כי הוא רוצה להיות "כמו רונלד רייגן", לא מתוך הזדהות עם יעדי רייגן, אלא מפני ש"רייגן שינה את מסלולה של אמריקה". הוא אמר אז, כי הוא מעדיף נשיאות "טרנספורמטיבית" של כהונה אחת ויחידה על פני שתי כהונות נטולות טרנספורמציה.
מה מעניין, שבחדר העבודה של רייגן היה תלוי דיוקנו של נשיא רפובליקאי, אשר כיהן כמעט 60 שנה לפניו. שמו היה קלווין קולידג', ולא זו בלבד שהוא לא רצה תמורות, אלא שהוא האמין כי הממשלה צריכה להנמיך פרופיל, ולהימנע מלהתערב במהלך הטבעי. לא מעט אינטלקטואלים בימין האמריקאי מאמינים עד עצם היום הזה, שקולידג' היה הנשיא הטוב ביותר מאז ומעולם - בדיוק מפני שלא רצה להיות הנשיא הטוב ביותר.
מפקד עליון לתמיד
נשיאים הוכרחו לצאת מקונכיותיהם ולהיות סוכנים של תמורה, בעיקר בימי מלחמה. סיבה פרוזאית אחת הייתה שהחוקה הופכת את הנשיא ל"מפקד עליון" בזמן מלחמה, עם סמכויות היאות לקיסר.
טדי רוזוולט, אולי האיש המבריק ביותר שישב אי פעם בבית הלבן (1909-1901, תחילה בזכות התנקשות בנשיא שקדם לו, ואחר כך בזכות עצמו), התלונן שבהיעדר מלחמה לא ניתנה לו ההזדמנות להיזכר כ"נשיא גדול".
קרובו הרחוק פרנקלין רוזוולט, אשר כיהן בנשיאות 12 שנה, יותר מכל אדם אחר, קיבל את ההזדמנות להנהיג את אמריקה במלחמת עולם. הוא אומנם השיג את הגדולה שאליה נכסף טדי. הוא גם הראה לכל הבאים אחריו, שנשיא במלחמה הוא נשיא רב-עוצמה. מאז פרנקלין רוזוולט, ארה"ב מחזיקה צבא סדיר עם סניפים בארבע יבשות, והנשיא הוא מפקד עליון קבוע. זו בשום פנים ואופן לא הייתה הכוונה המקורית.
רפובליקה במלחמה תמיד מועדת לפורענות. מייסדי אמריקה הכירו היטב את ההיסטוריה של הרפובליקה הרומית העתיקה. היא הפכה בהדרגה לאימפריה, והתקשתה להוסיף ולשמר את מוסדותיה. בסוף, גנרל כריזמטי ועטור תהילה חצה את הרוביקון, וכונן דיקטטורה צבאית. שמו היה יוליוס קיסר, והוא הנחיל את שם משפחתו לצורת השלטון שבאה אחריו. כל יורשיו ב-500 השנה הבאות היו "קיסרים", זאת אומרת, רודנים צבאיים לכל חייהם.
ארה"ב חזרה והוזהרה מפני התוצאות של מלחמה מעבר לים ושל שאיפות התפשטות. מרק טוויין, שהיה לא רק סופר שנון אלא גם משקיף חברתי חד-עין, כתב לפני 120 שנה שעל ארה"ב לבחור בין רפובליקה לאימפריה. הוא הגזים בשעתו. הדמוקרטיה האמריקאית עמדה בשורה של מבחנים מאז זמנו, בהצלחה לא מבוטלת. אבל אין זאת אומרת שהוא טעה.
"רעיון, לא גזע"
דונלד טראמפ הוא הנשיא הסמוך ביותר אל הדגם הקיסרי, לא מפני שהוא עומד לחצות את נהר הפוטומק אל וושינגטון בראש צבא, אלא מפני שהוא רוחש בוז אינסטינקטיבי למוסדות הרפובליקה ולמנהגיה. מלחמתו נגד מערכת המשפט ונגד העיתונות החופשית (שתיהן אינן חופשיות מפגמים) היא מן המפורסמות. התפרצותו האחרונה נגד מהגרים מ"ארצות מחורבנות" מזכירה שהוא גם אויב האתוס של הרפובליקה. "אמריקה היא רעיון, לא גזע", הזכיר לו בשבוע שעבר סנאטור רפובליקאי המום.
בזה בדיוק העניין: כשהרפובליקה חדלה להיות רעיון, כאשר היא חדלה לשרת יעד רם יותר מיצריו הפוליטיים של העומד בראשה, היא נכנסת אל אזור הסכנה שממנו שום משטר פוליטי אינו יכול להימנע. שום משטר אינו בן-אלמוות, וחרדה לשלומה של דמוקרטיה אינה אקט של פאניקה, אלא היא צורך חיוני של זהירות אזרחית.