צילום: שאטרסטוק
בשלהי שנות ה-80 נסע זוג חברים שלי לשהות של שנה במחוז סיני נידח. סין הייתה עדיין קומוניסטית, ומכתביהם הכילו סיפורים מוזרים ומדהימים על שגרת חייהם. באחד מהם סיפרה חברתי על מפגש עם ילד "שחור", לא חוקי, כזה שהוריו עברו על החוק של ילד אחד למשפחה (חוק שבוטל רק לפני כשנתיים). הילד התחבא כמו חיית בר, סיפרה, ונראה מלוכלך ומוזנח. ילדים כמוהו לא קיימים באופן רשמי. הם אינם זכאים לטיפול רפואי ואי אפשר לרשום אותם לבית ספר, הם לא יכולים להתחתן או להוציא דרכון. נזכרתי בילד ההוא כשקראתי את הרומן "ילדי הלילה" בהוצאת ידיעות ספרים.
גיבורת הספר היא מינג, בת יחידה להורים אוהבים, בכפר קטן בסין. אלא שבכפר אין כמעט בנות לשחק איתן. זה לא מפתיע. בחברה מסורתית כמו סין, רוב ההורים העדיפו בנים, במיוחד בכפרים.
נשים שידעו שהן נושאות בנות נטו לעשות הפלות, ואלה שנולדו נשלחו לבתי יתומים, ננטשו ברחוב או נשלחו לאימוץ למדינות מערביות. היו גם כאלה שלא קיבלו את רוע הגזירה, וגידלו בהיחבא את הילדים והילדות האסורים. כדי שלא להיתפס, הילדים הללו חיו במרתפים, ישנו ביום ויצאו ממחבואם רק בלילה.
מינג, גיבורת הספר, נמשכה כבחבלי קסם אחר ילדי הלילה האלה, ובלילות התגנבה החוצה לשחק איתם. אלא שלילה אחד מתבצעת פשיטה, וגם מינג נלקחת עם שאר הילדים, למרות תחינותיה של אמה כי בתה היא בת יחידה. הם מושלכים באכזריות למשאיות ונלקחים לבית ילדים במקום מרוחק. שם, בתנאים קשים של קור, רעב והתעללות, עוברות על מינג וחבריה החטופים שנות התבגרותם.
העלילה מסופרת בגוף ראשון, בשפה רזה, תמציתית ומדויקת, שמתאימה לילדה קשוחה שעובדת בפרך מבוקר עד ערב. השתפכויות לא מתאימות כאן. מינג כובשת ומדחיקה את רגשותיה כדי לשרוד גיהינום יומיומי. עם זאת, קשה שלא להיכבש בקסמה ולהתפעל מאישיותה, מאומץ לבה ומרוחה החופשית.
הבחירה בזווית המבט של קורבן, ובמיוחד מפי ילדה, נבונה מאוד אך חסרת השכלה, מאפשרת למחברת מידה מסוימת של חופש ממורכבות. קל להזדהות עם הילדים האומללים והוריהם, אבל ייתכן שמדיניות הילד האחד, אכזרית ככל שתהיה, הייתה באמת הכרחית בסין של אותם ימים. פשוט לא היו די משאבים להאכיל את כולם. היה מעניין להרחיב את העלילה ולהביא זוויות נוספות, למשל של המשגיחים המנהלים את בית הילדים ולנסות להבין איך הגיעו לשם, איך הם מצדיקים לעצמם את הנעשה במקום ואת חלקם בו. אבל כאמור - אין לנו את הזווית הזו. על אף החד-ממדיות, הספר מרתק וקריא, קשה להניחו מהיד. בלעתי אותו בלילה אחד.
אחת ההפתעות היא שהספר אינו מתורגם. הוא נכתב בעברית בידי סופרת ישראלית, תמר פול-כהן, משפטנית ובעבר דוברת בתי המשפט. לזכותה ייאמר שהספר משכנע (לפחות אותי, כמי שלא ביקרה בסין), ועשיר בתיאורי נופים, בגדים, ריחות, מאכלים, שיטות גידול אורז והווי של כפר קטן. חיפשתי בסוף הספר אפילוג שיסביר איך מגיעה סופרת ישראלית לכתוב ספר כזה, ומשלא מצאתי, פניתי לכותבת עצמה.
בעקבות השיחה איתה, אני מרשה לעצמי להביא בפניכם את האפילוג החסר מפיה: "כשפרשתי מתפקידי כדוברת בתי המשפט, החלטנו בעלי ואני לצאת לטיול ארוך במזרח. שם, בסין הכל-כך מיוחדת בנופיה הקסומים, נתקלתי לראשונה במשמעות החוק להגבלת הילודה. ידעתי עליו עוד קודם, אבל לא הבנתי את עוצמתו ותוצאותיו, עד שבטיול ערב באחד הכפרים ראיתי את הילדים 'השקופים' יוצאים לשחק, אחרי שנאלצו להיות מוחבאים כל היום בבית.
"חשתי כאב רב ותסכול לראות אותם. לא מדובר בבודדים. במדינה של יותר ממיליארד אזרחים, התופעה מקבלת ממדים של מיליוני ילדים שקופים. הנושא לא נתן לי מנוחה, וגם כשחזרנו לארץ הכאב נשאר בי. מאז אותו ביקור שבתי לסין כמה פעמים, תרבותה משכה אותי לצד הכעס על השלטון האכזר. ביקשתי לזעוק את זעקתם של הילדים.
"כשהחלטתי לכתוב את הרומן, צללתי לנושא. קראתי עשרות ספרים, ראיתי סרטים דוקומנטריים ושמעתי ראיונות אישיים. סיפורה של מינג הוא פרי דמיוני, אך הרקע העובדתי אמיתי, לצערי".