שלושה שלטים / צילום:באדיבות בתי קולנוע לב וא. ד. מטלון
"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" מגיע לארץ כשהוא מוביל את המירוץ לאוסקר. הדרמה המקאברית הזו לא רק שכיכבה בעונת הפרסים וזכתה לשבחים רבים, אלא הצליחה לתפוס את רוח הזמן יותר מכל סרט אחר שמוצג כרגע. "שלושה שלטים" הוא סרט על כעס, על אישה שמרגישה חסרת יכולות בעולם של גברים, וחיים בצל גזענות ושנאה.
במרכז העלילה נמצאת דמותה של מילדרד (פרנסס מקדורמנד), אישה החיה בעיירה קטנה ומיוערת בשולי ארצות הברית, שמנסה להתמודד עם טרגדיה איומה. כמה חודשים לפני כן, בתה הבכורה נאנסה ונרצחה באכזריות, ועדיין המשטרה המקומית לא ביצעה שום מעצר, ובאופן כללי נדמה שהרימה ידיים. מילדרד מחליטה לייצר פרובוקציה שתתניע מחדש את החקירה, ופותחת שרשרת אירועים שתשפיע על חייה, על משפחתה, ועל כל תושבי העיירה ובמיוחד על שני שוטרים מהמקוף - מנהל התחנה (וודי הארלסון) ושוטר צעיר וגזען (סם רוקוול).
הסרט אומנם אמריקאי, אבל הוא נכתב ובוים על-ידי המחזאי האירי מרטין מקדונה, שזהו סרטו השלישי אחרי "ברוז'" ו"שבעה פסיכופטים". מקדונה מפורסם בהומור השחור שלו ובדיאלוגים השנונים, ומאלה יש המון בסרטו החדש. הרגשות החשופים, כמו גם העומקים האפלים, שבהם מקדונה נוגע בסרטו, הופכים את "שלושה שלטים" להרבה יותר מבוקס בבטן - זה קרב אגרוף של חמישה סבבים, שכל אחד מהם מסתיים בנוק-אאוט לצופים. זו חוויית צפייה מטלטלת, כזו שבטח תגרום לשקט מוחלט בתור היציאה לקולנוע, כאשר הצופים יישארו עם מחשבותיהם וינסו לאפס את נשימתם לאחריו. מילדרד לבדה היא אחת הדמויות המרתקות שראינו, ומקדורמנד מגלמת אותה ללא רבב.
אבל על אף כל אלו, כמו גם והצילום והמוזיקה המרהיבים, "שלושה שלטים" סובל מבעיות קשות בתחום הכתיבה: חוסר סבירות עלילתית, בעיות בהמשכיות, וכמה סצנות מאוד לא טובות שבוגדות בטון של הסרט (בראשן סצנה רכרוכית למדי שבה מילדרד משוחחת עם צבי שמסתובב בזירת הפשע, שנראית כאילו לקוחה מאיזה סרט הולמרק), ומונעות ממנו להיות היצירה הגדולה שיכול היה להיות. זה מתסכל מאוד, כי מרחק הסרט הזה מלהיות הסרט הטוב של השנה הוא קטנטן, וכולו גלום בתסריטאי שאהב רעיונות ונאומים יותר מסיפור והיגיון.
"המשחק הגדול"
אחרי שבנה לעצמו שם של אחד הכותבים הטובים ביותר וגרף פרסי אוסקר ואמי, החליט ארון סורקין ("הבית הלבן") להתיישב לראשונה על כס הבימוי. הוא בחר ב"המשחק הגדול", המבוסס על האוטוביוגרפיה של מולי בלום, וקל להבין מדוע.
אלו המכירים את עבודותיו של סורקין יזהו במהרה את התבנית המוכרת: כמו "הרשת החברתית", "מאניבול" ו"סטיב ג'ובס" שאותם כתב, גם הפעם מדובר בסיפור המבוסס על מקרה אמיתי, ובמרכזו דמות שאפתנית שאופיה האקסצנטרי הופך אותה למצטיינת בתחומה, אך גם יביא למפלתה בסופו של דבר. כל זה מוגש לצופה במתקפת דיאלוגים ואינפורמציה של 500 קמ"ש, נאומים חוצבי להבות, ובזיקת כמה רגעי שמאלץ הכרחיים.
השוני הפעם הוא שסורקין לא כתב על גבר, אלא על אישה. זוהי מולי בלום, שהקריירה הספורטיבית שלה נגדעת בעקבות תאונה והמירוץ אחרי כסף והשפעה גרם לה להפוך למנהלת משחקי פוקר לא חוקיים, בהשתתפות המפורסמים והעשירים שבגברי תבל. אבל העלייה התלולה חייבת להיעצר, ובעקבות רגע של חוסר תשומת לב, מולי מוצאת את עצמה נרדפת לא רק על-ידי האף.בי.איי אלא גם על-ידי אנשים מסוכנים מאוד.
"המשחק של מולי" ממשיך את הקו של סרטי "החלום האמריקאי ושברו", שאותו ייצגו לאחרונה "הזאב מוול סטריט", "כלבי מלחמה", ו"תוצרת אמריקה". כולם סרטים בקצב מהיר ולכולם אותה כרוניקה ידועה מראש של עלייה מסחררת, מפלה כואבת וכמובן חשבון הנפש שמגיע כאפילוג. על פניו, גם "המשחק הגדול" יכול היה להיות אותה גברת באותה אדרת, אלמלא שני אלמנטים מרכזיים: הראשון הוא כמובן יכולת הכתיבה של סורקין, שאומנם עלולה לגרום לסחרחורות ולכאבי ראש, אבל קשה למצוא עוד מלחין דיאלוגים כמוהו. הדבר השני הוא ג'סיקה צ'סטיין בתפקיד הראשי. השחקנית הנפלאה הזו, שפרצה בשנת 2011 ומאז צברה כבר שתי מועמדויות לאוסקר ("העזרה", "כוננות עם שחר"), היא סיבה טובה לראות כל סרט. צ'סטיין, שגילמה דמות זהה למדי ב"מיס סלואן" בשנה שעברה, היא ללא ספק אחת השחקניות המבריקות והמוכשרות שפועלות כיום, ושעתיים במחיצתה שוות לבדן את מחיר הכרטיס.