אביגדור ליברמן / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
פוליטיקאים מנהלים יחסי אהבה-שנאה עם התקשורת. פעם תוקפים ופעם מחבקים; פעם מגינים על חופש הביטוי ופעם טוענים שהפעם, רק הפעם - הם חצו את הגבול.
אין מקום שפוליטיקאי יתערב לעורך הראשי של כלי תקשורת, כל כלי תקשורת, בעולם התכנים. אין מקום לסתום פיות. כל מה שלא כולל הסתה לאלימות - מותר בשידור. לא הכול ראוי לשידור, ולא מעט עיתונאים ואנשי תקשורת, אמנים ויוצרים מפגינים לעתים בורות ולפעמים - טיפשות וחוסר רגישות. המציאות שבה שלל אמירות הופכות לקרבות רחוב בין מנהיגים לעיתונאים, בין מנהיגים למנהיגים ובין עיתונאים לעיתונאים היא זולות של המילה, הזניה של עולם הרעיונות, ניצול לרעה של עולם הדעות.
לפעמים נדמה לי שכל אחד מחכה שהשני יאמר משהו, רק כדי שאפשר יהיה להסתער עליו.
מאחורי הציוצים ההזויים של יהונתן גפן ואביגדור ליברמן עומדות שתי נקודות מעניינות: האחת נוגעת לסף הרגישות של כולנו. הפכנו למחוספסים. אנחנו רגילים לקרבות רחוב. כדי שמשהו ישודר, יעניין, יהווה אייטם ראוי, הוא צריך להיות חד, קשה, פוגעני, פולשני. מכאיב למישהו, מעורר אמוציות. עקבו אחרי כותרות העיתונים וראו כמה פעמים בשבוע העורכים משתמשים במילה "סערה".
זה יוצר מציאות הזויה: אם אני רוצה לדבר על הבעייתיות במעצר הנערה האלימה, אני חייב להשוות אותה לאנה פרנק - אחרת לא יהדהדו את דבריי. ואם אני רוצה להבהיר את עמדתי בשאלת השבת, אני חייב לנסוע בשבת למסעדה המוכרת בשר חזיר. עכשיו זה חדשות, יאללה בלגן.
כדי שנוכל לתקן את ההפרעה, עורכי העיתונים צריכים להשתמש קצת פחות בדרמות, לגמול אותנו מצריכה מופרזת של שערוריות. הסערות המדווחות בתקשורת בהבלטה דומות בחומרתן לעוצמת סערות מזג האוויר. שניהם פייק ניוז.
ולא זו בלבד. עורכי העיתונים חייבים להפסיק עם הפצת התודעה שאנחנו לא רוצים חדשות "טובות". שצריך לחפש ידיעה מאזור החיוג של "אדם נשך כלב". האמינו לי - זה לא נכון. לאנשים רבים נמאס מהזוהמה הציבורית, והם רוצים לצרוך קצת יותר חומר טוב... בישראל מתרחשים קונצרטים של עשיית טוב ללא הדהוד ציבורי. דיווחים מהסוג הזה, ישנו את השיחה, ישפיעו על ההתבטאויות ועל ההתנהגויות הקשות בהן אנו נתקלים.
ובכלל, קצת סבלנות. סבתא שלי אמרה תמיד ביידיש: "אז הוא אמר". כן, אז יהונתן גפן אמר. אז מה? מישהו ישנה את דעתו על גברת תמימי בגלל ציוץ של גפן? את גפן יענישו מעריציו. לא הפוליטיקאים שלנו.
זה עתה סיימתי לקרוא את העיבוד (הנפלא) של ארי פולמן ודוד פולונסקי ליומנה של אנה פרנק. באחד ממכתביה היא כותבת: "אני פשוט לא מסוגלת לבנות הכול על בסיס של מוות, מצוקה ובלבול... בינתיים עליי לשמור מכל משמר על הרעיונות שלי, אולי אוכל בכל זאת להגשים אותם בימים שיבואו" (עמ' 143).
יותר מדי אנשים בסביבתי מנסים לעשות קריירה משיחות על מוות, מצוקות ובעיקר - מבלבול ערכי ומושגי. אבל מי יניח בפנינו רעיונות לתיקון המצב? מי יוביל אותנו בדרך לשינוי המציאות או לעידונה?מנהיגים לא צריכים להתעסק עם התקשורת. שיחות תדרוך - כן; פגישה עם מערכות עיתונים - בוודאי; החלפת דעות, לימוד רחשי הלב של הציבור - מקובל; אבל לעולם אל לו לפוליטיקאי לעסוק בניהול מפת התקשורת, בעסקאות סודיות ורגולציה. במיוחד במקרים שהם כיבוס של המילה "שליטה". וגם - לעולם, לעולם אל לו לפוליטיקאי להחרים אנשים שלא קראו לאלימות. לבקר - כן. למחות - לפעמים הכרחי. להעמיד על טעות - חיוני. להחרים - זה בריוני.
מנהיגים לא אמורים לקטר על המציאות. תפקידם לשרטט את המחר, להוביל אל עתיד טוב יותר. קטטות רחוב - זה למנהיגים שבורחים מאחריות, שמחפשים התבטאויות נלוזות כדי לתלות בהן את חדלונם.
■ הכותב מייסד תנועת פנימה ושר חינוך לשעבר.