מרב בטיטו / צילום יונתן בלום
'מרוקאית', 'מכוערת', 'רעה', 'קולנית' - מאז נסקה הקריירה הטלוויזיונית של עיתונאית 'ידיעות אחרונות', מרב בטיטו, היא חוטפת. ודווקא היא, שפעמיים בחייה התחתנה עם 'אשכנזי פריבילגי', כמו שהיא קוראת לזה. ולא באה מעוני נורא, אלא מבית עם אבא מנהל בנק, ואמא מנהלת בית ספר, ושמאלנית, רחמנא ליצלן. אז למי קראתם מרוקאית? למי? גזענים אתם.
וזה מייאש אותה. כי לא למהפכה הזאת היא ייחלה. עד שסוף סוף הדברים זזים, ויש שרת תרבות מרוקאית, ויש יותר נשים על המסך, מהעיניים שלה זה נראה כאילו הכול רק יותר גרוע. "יש יותר 'שחורים' על המסך ובתקשורת, אבל יחד איתם מגיע גל עכור של שנאה", היא אומרת בראיון ל'ליידי גלובס'.
"לא מזמן צלצלתי לגל גבאי, להגיד לה מזל טוב על זה שמינו אותה למפקדת קורס כתבים של גלי צה"ל. למחרת בבוקר ראיתי את הטוקבקים שהתפרסמו: 'מרוקאית מבאר-שבע', 'אלקבץ המרוקאי מקדם מקורבים', 'עדיף סוהא ערפאת או חנין זועבי'. איך אפשר לעשות מהפכה ככה?
"בכל פעם שאיזו אישה טיפה מתקדמת לעמדת כוח, נכנסים בה. ומפקדת קורס הכתבים זו חתיכת עמדת כוח. היא מגדירה מחדש, ומעכשיו, את האנשים שיובילו את התקשורת בעוד שנתיים. ואלה יהיו ילדים אחרים, ילדים שאני והיא לא היינו. את מבינה שלמרות ההתקדמות האדירה, שוב את שומעת על עצמך שאת מרוקאית ורעה. אז הבנתי, זה המחיר שצריך לשלם.
"מתי עיתונאים ילמדו את הלקח הזה, ויבינו שהם מאוד רחוקים מלהיות המראה הצחורה שהם חושבים שהם? כי זה בסדר להעביר ביקורת על ממשלה שיש בה שלוש שרות בלבד, אבל אנחנו בתקשורת לא יותר טובים. בטח לא כשבכל פעם שאני מעזה לפתוח את הפה אני חוטפת, ובכל פעם שאישה מגיעה לעמדת כוח אז היא מכוערת, שונאת גברים, ואף גבר לא ייגע בה עם מקל. אחרי צעד קדימה, יהיו שני צעדים אחורה".
את לא מגזימה? כל המהדורות המרכזיות מוגשות על ידי נשים, חדשות השבת, תוכניות תחקירים.
"יש שינוי, אבל עדיין אין מספיק נשים במוקדי כוח. אין עורכות למהדורות הראשיות או מנכ"ליות של גופי תקשורת גדולים. עוד לא ראיתי עורכת בווליום גבוה שקובעת סדר יום. את ההתקדמות אני רואה בזה שנותנים לי לכתוב על פוליטיקה וביטחון, ואין לי רקע ביטחוני, אני אישה רגילה לגמרי, שהיום יכולה לכתוב ביקורת על הצבא, על הרמטכ"ל ועל המלחמה. אבל עדיין, בפאנלים פוליטיים או ביטחוניים שאני משתתפת בהם, יש אישה אחת, או מקסימום שתיים, וזה כי יש עוד נושא על הפרק, חברתי או שקשור לרווחה".
עניין של פוזה
יכול להיות שבתחומים הביטחוניים עדיין יש קיבעון, אבל איך את מסבירה את זה שבטלוויזיה מעדיפים לקחת את ירון ברובינסקי להנחות עשרה שעשועונים במקביל, במקום לקחת אישה?
"אנחנו כנראה עוד לא שם, כנשים. אתן לך דוגמה: יום אחד הגעתי לתוכנית 'המטה' בערוץ 10, שהנחיתי עם רונאל פישר - שאני מאוד אוהבת, אגב - ואז הוא אמר לי: 'למה את תמיד באה עם דפים ורשימות? את לא צריכה את זה, תזרקי את זה'. זה היה אחרי שהייתי כבר עשר שנים עיתונאית, לא דקה וחצי.
"באותו רגע הבנתי את ההבדל העמוק בין נשים לגברים. נשים צריכות תמיד להרגיש 100%, לא 99%, כדי לשבת מול המסך ולדבר על משהו. גברים יכולים לדעת 20% ועדיין לתת תחושה כאילו הם שולטים ב-100%, וחיו את הדברים ושוחים בחומר. כשאתה יושב לידם אתה פתאום מבין שזה עניין של סטייל, של פוזה.
"ויש גם את מבחן הפן - אתה לא תמיד יכול להקפיץ אישה מהבית, אבל גבר כן. לכן למדתי במהלך השנים להיות ורסטילית. להתייצב באולפני טלוויזיה גם אם קמתי באותו יום עם שיער אללה איסטור. ואצלי זה לא עניין של מה בכך. בשנייה שאנשים רואים אישה על המסך, ועוד כזאת שעולה בטונים בגלל פוליטיקאי או איש צבא, היא מיד נתפסת כרעה".
קרן מרציאנו מגישה את המהדורה המרכזית. לא תקראי עליה גידופים בנושא עדה או מגדר.
"נכון, מרציאנו זה שם שמזוהה עם סעדיה מרציאנו, ממנהיגי הפנתרים השחורים, ובכל זאת היא לא מזוהה כמזרחית".
זה קצת אנכרוניסטי וסטריאוטיפי לצפות לעיתונאים מזרחים שישבו על 'טיקט' מזרחי, ויובילו מהפכות.
"זו לא חוכמה להביא מישהו עם שם מזרחי, שכל הגנטיקה שלו היא מזרחית, אני לא עוסקת פה בתורת הגזע. אפשר להביא אשכנזי, אם יש לו אג'נדה. אבל אצלנו, בטלוויזיה וגם בעיתונים הגדולים, האג'נדות קבועות מימי קום המדינה. הביטחוני והמדיני תמיד ידרוס את החברתי, ובעיניי זה סדר יום לא נכון. את שומעת יותר ויותר אנשי צבא אומרים את זה, עמירם לוין אומר את זה בריש גלי, אפילו בוגי יעלון יגיד לך. הניקיון החברתי הוא לא רק בענייני שחיתות, הוא בענייני צדק חברתי.
"אתן לך דוגמה: כשהתפוצצה פרשת טבע, זה כמובן פתח את המהדורות, וזה ברור ונכון. אבל ראבאק, נגב קרמיקה ופרי גליל וכיתן, את יודעת כמה פועלים הלכו הביתה ב-13 שנים שאני עיתונאית? וחלק מהם קרובי משפחה שלי, ושכנים של הוריי בבית שאן, אנשים בלי תואר ראשון ושני ושלישי כמו עובדי טבע. ובמקרה שלהם, זה יפתח מהדורות רק אם הם ישרפו שני צמיגים, ותמיד בסוף יראו את הפועלת הרוסייה.
"הביקורת שלי היא הרבה יותר עמוקה. את אישה? תביאי את האג'נדה. אתה מזרחי? תביא את האג'נדה! ממה אתה מפחד? ממי אתה מתבייש? זה משהו שאני מרגישה אצלי רק בשנה האחרונה, פתאום אני אומרת דברים בצורה הרבה יותר מזוקקת, בלי להתנצל. הקהל הישראלי יותר בשל, אבל מי שפחות בשל זה מי שיושב במוקדי הכוח - עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי צבא. את רואה את הקושי שלהם. אני לא שמחה לאידם, אני לא רוצה שאף אחד ילך הביתה כי הוא אשכנזי או כי הוא גבר".
כמו מה שקרה לך בגלי צה"ל?
"בדיוק. היה לי מאוד קשה כשנשלחתי הביתה אחרי שנה ששידרתי בגלי צה"ל. זה קרה כי מישהו החליט שצריך להכניס קול ימני לגל"צ, וזה אראל סג"ל, שעבדתי איתו שנים ואני יכולה להגיד לך מה דעתי על הסגנון שלו, אבל בסופו של יום הוא עיתונאי ויש לו קול ייחודי. אם אתה צריך לשלוח הביתה צוות שלם של מגישים רק כדי לפנות מקום למגיש ימני, אז אני לא בטוחה שזאת הדרך.
"זו גם לא הדרך לבעוט זמר ותיק ורב זכויות, רק כדי להכניס לפלייליסט יותר שירים מזרחיים, או לבוא ולצעוק על אנשים שמחזיקים ביד כל כך הרבה זכויות בתרבות הישראלית, ולתת להם הרגשה שהם לא שווים כלום. זאת לא המהפכה שרציתי. זו לא הדרך שבה חינכו אותי".
לפרק את מוקדי הכוח
יש לך ביקורת קשה על מירי רגב, שהיא, כביכול, מהמחנה שלך.
"לא רק שמירי רגב לא עשתה שום דבר, היא עשתה נזק אדיר. זה לא הסגנון המזרחי שעליו אני מדברת. אני מכירה אותה מאז שהייתה ח"כית מתחילה. עשיתי איתה בעבר את התוכנית 'נדבר על זה בבית', והוויכוח שלנו אז, אחרי שהחלפנו מתכונים והיינו חמודות, היה על אפליה. היא טענה שאין כזה דבר אפליה וש'עיתונאים כמוך רק מנציחים את השסע'. ניסיתי להסביר לה את האפליה במספרים של הלמ"ס, של מחקרים, והיא הייתה אומרת 'עזבי אותי ממספרים, הבנות שלך חצי אשכנזיות, את מי זה מעניין אפליה?'.
"והנה עוברות שנים, ופתאום האישה הזאת שקיבלה כוח עושה את כל הטעויות האפשריות. כדי לפרק מוקד כוח אתה יכול לנקוט 10,000 דרכים אחרות, ולא כמו שהיא נקטה, של שיסוי וליבוי ופירוק. אני, מרב בטיטו, שבאה מבית שאן, בשום אופן לא רוצה לבעוט למישהו בפרצוף בצורה כל כך ברוטלית. המפגשים הטעונים שלה עם אנשי תרבות, זה כואב לי. זו גם התרבות שלי! תרבות שגדלתי עליה. לא רק התרבות של 700 שנה של הרי האטלס.
"איזה כבוד את מביאה להורים שלי? לסבים שלי? סבתא שלי הייתה שומעת ברדיו את שלום חנוך ויהורם גאון, זו הייתה הדרך שלה להרגיש שהיא חלק מהארץ הזאת. אז בשם מי את מתנהגת ככה? את מביישת אותי, ואת התרבות שלי ואת המורשת שלי.
"ראיתי שגילה גמליאל פרסמה הצעת חוק שהיא מתכוונת להגיש, ליצור מכסה של 8% לחרדים במשרות ממשלתיות. ככה עובדים! דברי איתי במספרים. תדאגי לעניים, לחלשים, לחרדים, למי שאין מי שידאג לו. ככה את דואגת?
"יש בבית שאן תיאטרון שעובד כבר עשר שנים עם במאים ושחקנים, כולם בהתנדבות. אין להם שקל אחד של תקציב. בדקת כמה תיאטראות כאלה יש בארץ? תקצבת אותם לפני שלקחת את התקציב מהערבים? הרי זה מה שיש לערבים פה. מילא היית לוקחת מהם נשק, מחרימה דגלים, אמצעי לחימה. אבל לקחת מהם את הזכות לכתוב מחזות? עם זה את מתעסקת? בשביל זה יש לנו שרת תרבות מרוקאית? יש לך את התרבות ביד, בואי תעשי כבוד לתרבות המזרחית. כבר הגעת, כבשת, נבחרת, קיבלת מינוי, זה שלך. עכשיו את יכולה להעצים, לא צריך להקטין. לחזק, לא לפרק. ככה עובדים".
למה את לא הולכת לפוליטיקה?
"כי בפוליטיקה אתה לא יכול שלא להיכנס ללימבו המטורף והעכור הזה של 'הפעם הבאה שאצטרך להתמודד על הכיסא'. זה כל מה שמעניין את הפוליטיקאים, מהראשון ועד האחרון. ואני לא יכולה להתעניין רק בזה".
החיים עם גוטמן
כבר יותר מ-15 שנה שבטיטו מופיעה על המסך הטלוויזיוני - כמגישת פינות, כחברת פאנל וגם כמשתתפת ב'האח הגדול'. ב-2017 קיבלה לראשונה את ההובלה, כשהגישה יחד עם מרב מילר את התוכנית 'כותרות הבוקר' - אבל התוכנית ירדה מהאוויר אחרי חודש וחצי. בטיטו שבה למסך, הפעם בגרסה רכה יותר, לצד גלית גוטמן, בתוכנית 'עד החתונה זה יעבור' (ערוץ 12, קשת).
את חיית אקטואליה שנמצאת בתוכנית על זוגיות. את לא מרגישה פספוס?
"זו לא הייתה הכוונה המקורית שלי. השאיפה שלי הייתה להגיש את תוכנית הבוקר, זה המקום להציף אג'נדות. ובאמת הייתי בפוזיציה הזאת, אבל זה לא צלח. הרייטינג לא היה מספיק טוב. זו שעה קשה.
"ואז גלית גוטמן הלכה לאבי ניר ואמרה לו: 'אני רוצה תוכנית עם מרב בטיטו'. וכשאישה פותחת לך את הדלת, זה הכי נטול פניות. אין פה משהו שאני יכולה לתת לה בחזרה, חוץ מאת האישיות שלי. אני הרי לא הופכת אותה ליפה יותר, אי אפשר לעמוד לידה מרוב שהיא מדהימה, וכשמישהי כמוה עושה לי מקום, זה לא מובן מאליו.
"יש לי דיאלוג מדהים עם גלית. היא לוקחת אותי עוד צעד ועוד צעד למעלה. אין מתח איתה, כי אנחנו כל כך שונות, אבל יש לנו חשמל וזה עובד. אתמול חגגתי 48, וכשפקחתי את העיניים בבוקר הציף אותי גל של אושר. פתאום סוף סוף הכול יושב במקום. ובמקום שלי.
"אף אישה לא דאגה לי כמו שגלית דואגת לי און קמרה. ולגבי התוכנית, אני חושבת שזוגיות זה הדבר הכי אפל שמתקיים בין בני אדם, זה פוגש אותך במקומות שלא ידעת שקיימים, אתה מגלה על עצמך דברים".
העיסוק בזוגיות הסתבר כאקטואלי יותר מאקטואליה עבור בטיטו, שנמצאת בסבב שני של זוגיות, עם שלום ברקוביץ'. לאחרונה עברו חיי הנישואים שלה טלטלה, כשהיא ובעלה החליטו לפצל את החבילה ולעבור לגור בדירות נפרדות. מהלך לא טריוויאלי עבור מי שגדלה בבית דתי, ועדיין מחזיקה בערכים ופרקטיקות של הזרם הדתי-לאומי.
"כשהתחתנתי בפעם השנייה, בגיל 38, ועברנו לחיות ביחד, היינו ממש הבריידי באנץ'. בית גדול ויפה, חמישה ילדים, שלוש בנות שלי ושני ילדים שלו, ואני הסתערתי על הפרק הזה בכל הכוח, רציתי שיהיה לנו בית משפחתי מושלם".
ואז משהו השתנה.
"החיים היו יותר חזקים ממה שרציתי. אחרי שמונה שנים ביחד היינו חייבים לעשות 'שתי מדינות לשני עמים'. כשאתה מגדל ילדים ביחד אתה לא יכול לצפות לאיזה מקומות זה ילך, לכל משפחה יש את סדרי העדיפויות שלה, ותרבות שונה. גילינו שיש פערים שאתה אולי יכול להתגבר עליהם, אבל ילדים לא יכולים, בטח כשהם מתמודדים עם בעיות זהות עמוקות של גיל הנעורים.
"התחלנו תהליך של טיפול זוגי, ולי היה ברור מהתחלה שאנחנו אוהבים אחד את השני ואנחנו רוצים להישאר זוג, אבל לא לחיות ביחד. וכשזה עלה, זה היה מאוד אמוציונלי. אין דבר חזק יותר מזוג שמתאהב ומתכנס ביחד לבית אחד, וצועד ביחד לעבר השקיעה. וברגע שמישהו מעלה אופציה אחרת, זה נראה סוף העולם. מעטים הגברים שהיו מוכנים למהלך כזה. אז בהתחלה עברתי לדירה שכורה, עם הבנות, ואחרי זמן הבנו שעשינו טוב. אנחנו רוצים להמשיך להיות ביחד. אנחנו ישנים אחד אצל השני, עושים ארוחות שישי ביחד, אבל חוזרים לבתים נפרדים בסוף הערב".
זה קונספט פורץ דרך, לא רק מהמקום שבאת ממנו.
"זה למיטיבי לכת בלבד. אני מרגישה כאילו אנחנו כת סודית. אני וגלית גוטמן, שגם לא גרה עם בן הזוג שלה".
את מדברת על פערים תרבותיים בין הבתים שלכם. זה נשמע מאוד אנכרוניסטי.
"גם לי זה היה נשמע אנכרוניסטי, מה גם שאני נשואה פעם שנייה לאשכנזי, לא הגעתי עכשיו מהמעברה, וזה מה שמדהים, הפער הוא כמעט בלתי נתפס. אני מסתכלת על הבית שגדלתי בו, אנחנו חמישה אחים, כולם מעורבבים, ביחד, עד היום אני בקשר עם חברים של האחים שלי. אני לא רואה את זה בבתים אשכנזים.
"הערבוב הוא לא רק עם החברים. אצלי בבית, אם רציתי לצעוק על אחותי זה לא היה מאחורי דלת סגורה. כשאני כועסת אני בוכה, אני בסערת רגשות, אני מרימה את הקול. אני יודעת איפה בעלי גדל, וזה דינמיקות אחרות בכלל".
אני גדלתי בבית אשכנזי על הכרמל, חמישה אחים, וגדלנו כמו שאת מתארת - בבית פתוח, עם חברים משותפים וערבוב. אז זה לא עניין עדתי.
"את חילונית, בעלי הוא דתי לשעבר, ואצל דתיים זה עובד אחרת. התרבות בתוך המשפחה האשכנזית שונה. הסיכוי שהוא היה מתחתן עם מרוקאית מבית שאן בסיבוב הראשון שלו הוא אפסי. בעלי הראשון גדל בחיפה, על הכרמל, ובשבילי, הילדה הבית שאנית, להגיע לראש הכרמל זה היה פיצוח.
"הייתי בת 19.5 כשהתחתנתי, והגעתי לבית שכולו היה מלא תמונות. אמא שלו עבדה בגלריה ולא קיבלה משכורת, אלא תמונות של ציירים ישראלים - יוסף זריצקי, ראובן רובין, יוסל ברגנר. והיו שם ארונות יפים עם כלי כסף. ואני לא באתי מבית פראייר, אבל זה לא היה כזה. לא היו כלי כסף בארון זכוכית, פורצלנים, קריסטלים. מבחינתי הכרמל היה ראש ההר, ואני כבשתי אותו.
"אז בשבילי לעשות את הצעד הזה, להתמודד עם כל הערכים שגדלתי עליהם בבית דתי, זה היה לבעוט. גם ההורים שלי חוו את זה כבעיטה".
שעת הצימוקים
את עדיין מרגישה את הפערים בתקשורת?
"אתן לך דוגמה. בחודש שעבר הגשתי בגל"צ את 'מה בוער' עם יועז הנדל, וראיינו את ח"כ חיים אמסלם שעזב את הבית היהודי, כי לטענתו הם לא נותנים מקום לספרדים. ישבתי מול יועז, שגדל בציונות הדתית, ולא הבין על מה אנחנו מדברים. השאלות שלו, והוא איש חכם, היו של אדם שהכאב לא נגע בו מעולם. בוודאי שלא הרגשת את זה, ידידי היקר, כי לא חווית את זה.
"זה כמו שאנשים אומרים לי: 'אין עניים בישראל, אנשים נוסעים לחו"ל וממלאים עגלות בסופר'. סליחה, אתם הייתם פעם עניים? הרגשתם מה זה שאתה לא יודע אם אי פעם תוכל לתת לילד שלך משהו? בוודאי שאתם לא מרגישים את העוני.
"בתוך הציונות הדתית הייתה הפרדה עדתית מוחלטת, וגם היום התחושה היא שבעל הבית הוא אירופאי. בציונות הדתית הזמן עמד מלכת. אני הולכת לחתונות של דתיים לאומיים, ותמיד בחתונות שמים את השיר 'ענבי הגפן בענבי הגפן'. מה זה האליטיזם הזה? למה ענבי גפן מתחתנים עם ענבי גפן? למה ענבי גפן לא יכולים מדי פעם להתחתן עם צימוקים או עם תמרים?".
את עצמך חווית את זה, פירקת בית. זה לא עובד.
"זה לא עובד, כי זה שנים של הרחקה. תרבויות לא מתערבבות, כי יש מי שדואג לא לערבב אותן. היום ב-2018 זה קורה יותר, הסוסים יוצאים מהאורווה, אנחנו בעטנו בדלת. את יודעת כמה שנים אני בעטתי? בעלי אומר לי, 'איזה סיכוי היה לי לפגוש ילדה דתייה מבית שאן? איפה? בפקולטה למינהל עסקים בתל-אביב?'. אז זה כן משפיע, וזה חלחל למקומות אמיתיים ולשאלות של איך אנחנו מחנכים את הילדים שלנו, מה מותר ומה אסור".
איפה היה הקושי הכי גדול בפרק ב'?
"בפרק ב' אתה מתמודד עם הרצון להמשיך ולאהוב, אבל בעיקר עם העובדה שיש לך ילדים להגן עליהם, ואתה נכנס למוד של התגוננות מטורפת. וכשבן אדם נמצא במוד של התגוננות, הוא יכול לגרור את בן הזוג שלו למקומות קשים. ושנינו, מתוך הרצון להגן על הילדים, גילינו פתאום שזה יכול להפוך אותך לקצת מסוכן. את בטח יכולה לדמיין מה עובר על אמא שמרגישה שלילדים שלה לא טוב בבית. באתי אליו בהמון טענות ואמרתי לו המון דברים, והיום יש לי מספיק אוויר לראות איפה גם אני הייתי לא בסדר".
עד כמה חשת את השיפוטיות של הסביבה כלפי הצעד שעשית?
"החיים הזוגיים ללא מגורים משותפים אפשרו לי הצצה מעמיקה יותר לתוך מציאות נשית שמעולם לא הכרתי. להוציא את הפרק הקצר לאחר הגירושים, מעולם לא חייתי לבד. אנשים מתייחסים אלייך אחרת, כאילו את נזקקת, במקרה הטוב, או בלתי כשירה לזוגיות, במקרה הפחות טוב. יש את אלה שמתפללים בקול למענך שתחזרי לחיים שלמים וטובים עם הבעל, ויש את אלה שמרכלים בשקט על האופציה המשונה שהעזנו לבחור.
"השיפוטיות כלפי אישה שבוחרת בדרך לא מיינסטרימית היא לאין ערוך גדולה יותר מאשר כלפי גבר שעושה את זה. החברה הישראלית עדיין מתקשה לעכל אישה שמעזה. תמיד ישפטו אותה לחומרה. התרסה נשית מתפרשת אצלנו כסוג של פריצות, הפקרות ורסן משולח, במקום להיתפס כפריצת דרך הרואית, כאוונגרד וכאומץ מצפוני.
"במקביל, גיליתי כמה אמיתות לא ממש נעימות על האופן שבו הוטמע אצלי תפקידה של האישה. אני מודה שהררי הכביסה גבהו, ושגם הפסקתי לסדר את המיטה בבוקר באופן קבוע, כפי שהייתי נוהגת פעם. הדרישות מעצמי בתחום משק הבית הולכות ופוחתות, וכל הסימנים מעידים על זה שאני הייתי האשמה העיקרית בכל הסחרחרת של עבודה-בית-ילדים. עכשיו אני משחררת, אף אחד מדומיין לא מסתכל מעבר לכתף שלי ומחלק לי ציונים על הביצועים שלי כעקרת בית".
ברטרוספקטיבה, יש לך כעס על עצמך?
"מבחינתי לא הייתה דרך אחרת לגדל ילדים ולממש את האימהות שלי ואת תפקידי כאישה במשק בית, אבל היום אני מבינה איזה מחיר יקר שילמתי עבור הבחירה להצטיין בכל התחומים בעת ובעונה אחת. בשנה וחצי האחרונות הבנתי שזו בכלל לא הייתה הצטיינות, אלא יותר מחול טירוף והלקאה עצמית תמידית. שאת רוב המכשולים, ואת גובה הציפיות, הצבתי אני לעצמי.
"באופן פרדוקסלי, כשיש גבר בסביבה, יותר קל להשליך עליו את הקשיים שלי. משהו במגורים נפרדים אחרי גיל 45 חידד אצלי את הרצון להבין את האחריות שלי - כאישה שהוסללה על ידי הסביבה והחברה לתקופת שיעבוד ארוכת שנים של 'תפקידי אם ורעיה'. שנה וחצי לתוך המצב הקיים, אני יכולה לדווח שלראשונה זה שנים אני כבר לא מבשלת יום יום".
איפה הרווחה הכי גדולה מהמהלך?
"אם וירג'יניה וולף כתבה על 'חדר משלך', אני מכוונת ל'זולה משלך'. כי חדר משלי זה מערה, זה מקום שאני מתכנסת אליו וסוגרת את הדלת ואף אחד לא בא, אבל זולה משלי זה המקום שבו אני יושבת בריש גלי".
תגובות
שרת התרבות, מירי רגב, מסרה בתגובה: "דבריה של מרב בטיטו הם תסמונת של עדר 'הפייק ניוז'. מציעה לך, מרב, ללמוד את העובדות. לו הייתה בטיטו טורחת להשתמש בתחקיר עיתונאי בסיסי, הייתה לומדת על התוספות התקציביות הגדולות שהועברו לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בשנתיים וחצי האחרונות. תקציב התרבות הערבית, למשל, גדל פי שלושה ועומד כרגע על 34 מיליון שקל. הקולות המודרים, שמרב כה 'דאגה' להם בעבר, זוכים לעדנה תרבותית ולשגשוג.
"מעשיי הם תיקון עוולות העבר, ומתן הזדמנות לכולנו ליצור את תזמורת האומה השוויונית, בה למגוון הקולות ניתנת האפשרות והתקציב ההולם לנגן בכלי הייחודי לה. מעשיי אינם פיצול ופילוג, אלא איחוי של השברים. לכן, מציעה לך, מרב, כבת הפריפריה, להיצמד לעובדות ולהתעלות מעל כל שיקולים זרים ואישיים.
"במקום להיות בראש עדר 'הפייק ניוז', הייתי מצפה ממך להכיר במציאות, בשגשוג ובפריחה התרבותית המתרחשת בפריפריה, אותה את מכנה לא פעם 'בית'. מציעה שלא תתעסקי בהעכרת האווירה וביצירת מרמור שווא, אלא תתחברי למהפכה האדירה שקורית בשטח".
מגלי צה"ל נמסר בתגובה: "בימים אלה משתתפת מרב בטיטו בתוכנית מגזין שבועית חדשה, אשר תסקור את תולדות עם ישראל, ועתידה לעלות בקרוב במסגרת הפרויקטים המיוחדים של גלי צה"ל לשנת ה-70 למדינת ישראל. בנוסף משמשת בטיטו כמגישה אורחת בתוכנית 'המילה האחרונה'".
תגובת אראל סג"ל: "מאחל למרב בטיטו בריאות ורק טוב".