1. מתי הרגשתם בפעם האחרונה שחצו גבול אישי שלכם? שפלשו למקום שבו מפסיק להיות לכם נוח? לי? כמעט לא קורה. חוץ מאשר בכל ישיבת צוות כשאני שומעת מישהי, כנראה את עצמי, עוצרת דיון: 'עד כאן. אנחנו לא מאפשרים את זה, יש גבול'.
יש לי רדאר שמכוון ליירט פלישות כאלה. לא יוצאת לעבודה בלעדיו. שני דברים מטרידים אותי, וולגריות, וכשלא מזהים את הגבולות שלי. ואל תהיו קטנוניים בעניין הסדר.
פעם הייתה חלוקה ברורה: האנשים שעושים את העיתון ואלה מהצד השני של המתרס, המרואיינים. פתאום זה התחיל להתערבב. ההם מהצד השני מגששים את דרכם, מנסים לתפוס בעלות על מה שהיה מחוץ לתחום.
לא נוח לי במקום הזה. אני יודעת שהצד השני בוחן עד כמה הוא יכול לקבל דריסת רגל, משהו שייתן לו שליטה. אבל מי שרוצה שליטה, כדאי שיקנה מודעה. החוזה הלא כתוב בין מראיין למרואיין אומר: אתה מספק חומרים, אני מתווך אותם לקוראים מעמדה עיתונאית. והחוזה הזה אסור שיופר.
2. היום מזדחלת לחיינו מכל עבר תופעה של זליגת גבולות. תקראו לזה היברידיות, שטח הפקר בין אזורי חיץ ברורים, והיא חותרת תחת השיטה שעד לאחרונה עבדה בשבילנו. במערבולת הטכנולוגיות החדשות מתערערים הגבולות - בין המרחב הפרטי והמקצועי, בין תרבות גבוהה לנמוכה, בין האמיתי לווירטואלי. המופע האנרכיסטי הזה בז למה שהכרנו כגבולות - בין מידע לבידור, בין אמת לפיקציה. כשמישהי מפרסמת בפייסבוק שעיתון מסוים הציע לה כתבה כ'אישה פורצת גבולות' תמורת 10,000 שקל, אני מבינה שיש גבול שלגמרי נפרץ. לא שלה.
3. תארו לכם שהיינו מסתובבים עם מסך חיווי על המצח, שמסמן איפה עובר הגבול. איך עוד לא המציאו כזה? אני שומעת צפצופי התרעה מהרדאר שלי כשהצד השני גולש לסטיית תקן לא מכבדת. זה השלב שבו אני עושה משהו שהוא כבר חצי אוטומטי: שוברת סיטואציה.
לפעמים לא צריך לדבר כדי שהגבול יצעק את קיומו. גם לנתק מגע זו דרך להעביר מסר. להפסיק את הדיאלוג, לשים מעצור: עד כאן, סיימנו שידורינו להיום.
לפעמים היכולת שלך להשיג את מה שאתה רוצה נמצאת במרחק הצבת גבול. עד כדי כך פשוט. הצד השני מבין אז בתוך מה הוא יכול להתנהל. וזה עשוי אפילו להסתיים בהערכה. כי הזירה מפסיקה להיות אמורפית.
מודה שאני מקימה ביצורי גבול ממקום הגנתי. רק מנסה לשמור על עצמי. זה נוח להיות אמפתי ומכיל מצבים, לחיות עם גבולות גמישים ונושמים. אבל הכלה מוגזמת יוצרת בעיה. חוסר היכולת להציב גבולות הוא כתב כניעה למשאלת הפיוס וההרמוניה. אפשר לנסח גבול כיכולת להיפרד מהצורך לרצות אחרים. כן, גם אם זה אומר להתעמת חזיתית.
4. היא מנהלת בכירה, אבל לא יודעת להציב גבול. ותמיד יהיה מי שינצל את זה. היא גם לא מצליחה להעיר לעובדים על עבודה לא טובה, כי חשוב לה לא לפגוע. בתמורה היא מקבלת יחס רעיל מבוסים וקולגות, שמרשים לעצמם התעללויות קטנות ומבזות. האנשים האלה שחלשים באמפתיה, לוקים בעיוורון רגשי. הם לא 'רואים' אותה.
הרי מה חייב לקרות כדי שתהיה כימיה טובה בין אנשים? כל אחד מהצדדים צריך להרגיש שהוא נחווה על ידי הצד השני. סנכרון טוב יושב על היכולת להתאים את עצמך לגבולות של האחר. זו לא פחות ממתמטיקה מוחית מופלאה, שבה מערכות עצביות פועלות כמו שעונים, מכוונות שוב ושוב את הקצב שלהן כדי להתאים אותו לאות שנקלט מהצד השני. אבל מה לעשות שלא כולנו מחווטים לקלוט בחדות את האחר.
5. תחשבו על הפרעות נפש. מה בולט שם? היעדר הגבולות בין פנים לחוץ, חוסר יכולת לווסת ולשלוט ברגשות ובדחפים. במה נמדדים כוחות נפש בריאים? הגבולות הם שמאפשרים את היכולת להכיל תסכול, לדחות סיפוקים, להתאפק, לא להתמסר לפיתוי שבאימפולסיביות מכשילה.
יש לי חברה נהדרת שהיא נעדרת גבולות. מאוד טבעי לה להסתובב אצלי בבית, לדחוף יד למגירה, לשלוף תחתונים וללבוש אותם, להיכנס לשירותים בלי לסגור את הדלת. כיף איתה בדרך כלל, אבל קשה לתת לה תפקיד של שומרת סף - היא מתאמצת מדי לרצות את הסביבה. או במילים אחרות: לא יודעת להגיד לא. היא מסוג האנשים שמסוגלים בקלות להיסחף ליחסים הרמטיים עם אחרים, להלחים יחד שטחים שזרים זה לזה. ואחר כך, כמובן, להתנפץ בחבטה מפוארת.
6. יש רגעים בחיים שבהם הגבול נמחק. אתה נשאב ל'שדה מאגי', שבו נמסים הגבולות בינך לאדם שאיתך. אתם מתמזגים לישות אחת מסונכרנת, שמאבדת תחושת זמן ומקום. הקסם הזה הוא, אולי, המקום שבו אתה הכי חי. אני לפחות.
זה פחות יכול לקרות לאנשים שהגבולות שלהם נוקשים מדי. אף פעם לא נוח איתם. קשה לפעפע פנימה. הם מפסידים אותך בסוף, כי תעדיף להתרחק. למה להיות עם מי שמנסה להוריד אותך על הברכיים.
7. בחיים של כולנו נוצר מתח בין שתי מוטיבציות סותרות: מצד אחד אנחנו רוצים לפרוץ גבולות, מצד שני, הוא יושב שם כל הזמן, הצורך הנואש בגבולות כדי לקבל תחושה, גם אם מדומה, של ביטחון ושליטה.
בשני המקרים הרעיון הוא לזהות איפה עובר הקו הדמיוני הזה. הוא הרי לא משורטט על מפת חייך. תצטרך חושים בריאים כדי להחליט עד איפה אפשר למתוח.
בעבודה העיתונאית אני מרגישה לא פעם שיש עוד מקום להגיע, לצלול לרבדים יותר עמוקים, לשאול שאלות שהופכות את הבטן, אבל מראיינים לא תמיד מעזים. לפעמים הם לא רואים שהגבול של מי שעומד לפניהם נמצא עוד רחוק יותר. אז למה לעצור לפני?
8. אגב, זה עובד בשני הכיוונים. כשאני מותחת את החבל יותר מדי, ומהצד השני מעמידים אותי במקום, אני בסדר עם זה. עכשיו אנחנו יודעים איפה אנחנו עומדים.
פחות מדבר אליי הפורמט ההפוך. היה לי פעם חבר שאחרי ויכוח ידע לטרוק את הדלת בזעם. 'וואלה, איזה עמוד שדרה! נתן פה סטייטמנט!', הייתי אומרת לעצמי, 'לא נותן שידרכו עליו, עומד על שלו ולא מוותר'. אבל אז, אחרי חמש דקות, הוא היה דופק בדלת.
vered-r@globes.co.il