מבחן עומק / איור: תמיר שפר
א. השבוע לפני שס"ח שנים הלך לעולמו החבר הפילוסוף והמתמטיקאי רנה דקארט הגדול, איש ההכרה ששאל מה אנחנו בכלל יכולים לדעת ואיך ניתן לרכוש ידיעה כזו. איך? ככה: יש לך רעיון? תטיל בו ספק. יש לך תחושה? תטיל בה ספק. פשוט תטיל ספק בכל דבר עד שלא תוכל להטיל יותר ספק. רק ככה אפשר לדעת שאתה חושב, רק ככה אפשר להוכיח שאת קיימת. איזו תובנה מפעימה! איזו תרומה נהדרת לאנושות! אם דפיקת הלב היא הקצב של החומר, הטלת הספק היא הקצב של הרוח.
דקארט אהב ניסויי מחשבה, הידוע שבהם הוא השד שמתעתע בהיגיון שלנו וגורם לנו להטיל ספק. היה עוד ניסוי, פחות מפורסם, אבל לא פחות טוב: דמיינו נר שעווה. יש לו ריח, צורה וצבע - זה הנר. כשמקרבים את הנר אל האש שבדמיון, משתנות שלוש התכונות הנ"ל - ועדיין, כך דקארט, זו אותה שעווה וזה אותו הנר. אז מה הדבר שהופך את השעווה לשעווה ואת הנר לנר? מה הם באמת, בבסיס? התשובה בהמשך.
אז לכבודו של רנאטוס קרטזיוס, כמו שקראנו לו בחבר'ה, ולעילוי נשמתו הנפלאה, החלטתי גם אני לעשות ניסוי מחשבה. מאחר שקיומי כבר הוכח, פניתי כדקארט אל הדבר הבסיסי הבא: המחשבה-ידיעה-תחושה של כל אחד מאיתנו שהוא מיוחד. נכון שכולם מרגישים ככה? כמוהו התיישבתי בכורסה האהובה, היטבתי את הכריות הרכות, כיביתי את האורות ושאלתי את עצמי שאלה אחת פשוטה:
דרור, במה אתה מיוחד?
ב. בצורה מתודית, כמובן, עברתי על כל מה שיש לי, על כל מה שהופך אותי לאני: סיפור חיי, האישיות שלי, הילדות, המקומות שהייתי בהם, איך שאני נראה, מה שאני עושה, התחביבים, העבודה, התכונות, היחסים, הנטיות, הערכים, ההישגים, האהבות, השנאות, הטראומות, הבריאות, הניתוחים, הצלקות, הקול, הגובה, הרוחב, המבטא, צורת החיים, הקשיים, השאיפות שיש לי, החלומות שאני חולם, הכישרונות שלי, הדברים שאני פוחד מהם, מתחרט עליהם, ההתנהלות הכלכלית, הספרים, המוזיקה, הכלבה, ההורים, הילדים, האחיות, האח, המשפחה המורחבת, החברים, הצורה שבה אני אוכל קרמבו או משתלב בתנועה, הדרך שבה אני רץ אחרי אוטובוס או מקלף תפוז - עברתי על כל הדברים שיש בעולם, אחד אחד, ולעומק. אפילו עשיתי כמה מבחנים מקוונים שיעזרו לי להבין במה אני מיוחד.
ושככה יהיה לי טוב, לא מצאתי כלום. אין שום דבר - אחד! - שהופך אותי למיוחד. אין ולו דבר אחד שיש לי ואין לעוד מאות אלפים, אם לא מיליונים, אם לא מאות מיליונים בכל העולם. אין דבר אחד שאני רוצה ואתם לא. אין דבר אחד שרק אני עושה או עשיתי, לא היה לי שום רעיון שלא נהגה לפניי. אין כלום שמבדיל אותי. אין. לא שהיו לי אשליות בקשר ללונדון או בקשר לזה שאני חד פעמי כמו באך או איינשטיין (או דקארט), ובכל זאת, למי אין את האשליה הזו שהוא מיוחד, יחיד במינו, פתות שלג חד פעמי? מי רוצה לשמוע שהוא בדיוק כמו כולם, עוד גרגיר אבק בסופת החול של החיים, עוד טיפת מים במפל הגדול של ההיסטוריה? זה היה טיפה מדכדך. אפילו בזה שאני לא מיוחד אני לא מיוחד.
ואם אין דבר אחד, המשכתי את הניסוי, אולי המכלול, הוא שעושה אותי מיוחד? ובכן, גם לא. כי מה המכלול בכלל? אני גבר, בן זוג, אבא, כותב, ישראלי, רוכב על אופניים, יהודי, אתאיסט, ממושקף, מושתל כליה, אוהב את ג'ים מוריסון ודגלאס אדאמס, יודע לעשות חביתה מושלמת - אלה סתם פרטים (שבהם, כאמור, אין לי ייחוד). מה המכלול, לעזאזל? כי אם יש כזה, אנ'לא יודע מהו ואיפה הוא. זה בטח לא אני. "אין בך דבר אחד שמייחד אותך", אמרו לי המבחנים המקוונים - במילים הקשות האלה ממש - "אתה שילוב של כמה דברים. רק תמשיך להיות אתה", סיכמו הנבלות. אבל מה זה אומר להמשיך להיות אני? וחוץ מזה, כאילו שיש לי ברירה!
אני כמו הנר של דקארט. עכשיו כל מה שחסר זה הגפרור של חנה סנש ואפשר לסגור את הסיפור.
ג. תעשו טובה, אל תעשו את הניסוי הזה בבית. בעצם, תעשו לעצמכם טובה וכן תעשו את הניסוי הזה בבית. אחת מהצרות הצרורות של ההווה היא שאנשים מרגישים מיוחדים מדי. אם יותר אנשים היו מרגישים פחות מיוחדים ויותר כמו כולם, אולי היה טיפה יותר טוב בעולם.
"החלטתי לסלק ממחשבתי את כל הדעות השגויות שספגתי לתוכי", כתב ר"ד ב"מאמר על המתודה" וגם אני החלטתי אותו דבר, לסלק את הדעות השגויות - ומה שגוי יותר מהדעה שאני - או את/ה - מיוחד?
תמיד סיפרו לי שאני משהו-משהו, אולי גם לכם. ההורים שלי, הסבים והסבתות שלי עליהם השלום שיהיו בריאים, הדודים שלי, החברים והחברות נתנו לי את התחושה הזו פה ושם, גלית כמובן. אפילו שכנעתי את עצמי, כמוכם, שיש לי תפקיד בעולם. הייתי כמו האלה שאומרים שכל פעם שהם יוצאים בלי מטרייה יורד גשם. כן, נכון, ממש, בדיוק: כל העננים שבשמיים, כל האטמוספרה וכל העולם כולו חיכה רק לך ולמטרייה המטומטמת שלך. או אלה שאומרים: איך שקניתי ביטקוין הוא נפל. כן, ממש, בדיוק, נכון: כל עולם הבלוקצ'יין רק חיכה לכבודו בשביל להתרסק. אנשים זה מצחיק. גם אני איש, אז אולי גם אני מצחיק? אפשר למצוא בזה נחמה, חייבים להודות.
אני כמוכם, אתם כמוני. זה טוב, או לפחות יותר טוב מרע. אני מתנחם בבנאליות האנושית הטובה הזו; על אף שכולנו אותו דבר, עובדה שהנה: אני זה אני, את זו את ואתה זה אתה. עובדה שאפשר להבחין בינינו. זה אולי לא עושה אותנו למיוחדים מי יודע מה, אבל נבדלים זה גם משהו.
על אף שגם זה לא מדויק. אם תתרחקו מאה מטר אחורה, לא תוכלו להבחין ביני לבין אדם אחר. לא תוכלו אפילו לומר אם אני אישה או אפריקאי, חרדי או פלסטיני.
ד. נחזור לנר של דקארט. תשובתו, בערך ועל העוקם: מה שמייחד את נר השעווה זו העובדה שהוא תופס מקום בחלל ומתפשט בו. תפיסת המקום וההתפשטות במרחב הן תכונות הבסיס שלו. הנר אולי לא מיוחד בפני עצמו, אבל רק הוא תופס את המקום הספציפי. אני יכול לחיות עם זה, גם אני תופס מקום ספציפי בחלל ובזמן. גם אתם.
ונכון שאם מתרחקים מאיתנו מאה מטר לא יודעים מי אנחנו, אבל אז מה? זו לא חוכמה להתרחק ולא לדעת, נכון? זה קל. החוכמה היא להתקרב ולדעת: גם כשאתה לבד, בחושך, יושב על כורסה, חושב שאתה לא מיוחד ונהיה מדוכדך - אלה לא הפרטים וזה גם לא המכלול, זה להמשיך ולתפוס את המקום שלך במרחב שאתה נמצא בו, ואם אפשר להתפשט, אז בכלל יצא לך טוב.
אולי זו הכוונה ב"תמשיך להיות אתה". אין כמו שאלונים באינטרנט, אני אומר לכם, הם תמיד צודקים.