עריכת צוואה / צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
מה דינה של הבטחה בעל-פה שנתן אדם סמוך למותו, והאם ניתן לראות בכך צוואה בעל-פה - זו השאלה שבה דן בית המשפט לענייני משפחה בטבריה בשבוע שעבר.
המנוח היה אדם ערירי ומעט תמהוני, שחי בקיבוץ. הוא חי בצניעות, ואף ניתן לומר סגפנות, וכך עלה בידו לצבור רכוש נכבד, אשר שוויו בעת מותו עלה לסך של כ-4 מיליון שקל. לאורך השנים, כל אדם אשר שאל אותו מדוע אינו משתמש ברכושו כדי לשפר את רמת חייו, ומה יעשה עם הכספים הרבים שהוא צובר בינתיים, קיבל את אותה תשובה: עם מותו תירש את כל רכושו עמותה למען חיילי צה"ל, שהמנוח ראה בה יעוד נאצל, וסמך על פעולתה לטובת החיילים הקרובים ללבו.
המנוח לא רק אמר אלא גם עשה - וערך מספר צוואות, במסגרתן אכן דאג להוריש לעמותה את רכושו. אין פלא אפוא שהן העמותה והן מכריו של המנוח נדהמו לגלות לאחר מותו כי שני מכרים של המנוח, אב ובנו, טוענים כי בסמוך למותו המנוח הבטיח להוריש להם את כל רכושו, ועתרו לבית המשפט להכיר בהבטחה זאת כצוואה בעל-פה.
ההכרה בצוואה בעל-פה היא מלכתחילה מוסד בעייתי, שכן כלל הראיות בדבר מה אמר המנוח, מה הייתה כוונתו, והאם הייתה גמירות-דעת מצידו בדבר ההורשה, נסמכים כולם על עדות חיצונית, ללא סימוכין בכתב. קל וחומר שקיימת בעייתיות כאשר העדים לצוואה בעל-פה הם גם הנהנים מהצוואה - כמו במקרה זה.
מסיבה זו החוק הטיל מספר הגבלות בדבר האפשרות להכיר בצוואה בעל-פה: ראשית נדרשת סמיכות קרובה בין הציווי בעל-פה למועד המוות, שאם לא כן, קיימת למצווה האפשרות לדאוג לעריכת צוואה מסודרת בהתאם לאפשרויות הקבועות בחוק. כמו כן נדרשת מודעות של המצווה למותו המתקרב, או בשל הנסיבות החיצוניות שהביאו למותו, או בשל החלטתו של המצווה עצמו לשים קץ לחייו. כמו כן נדרש כי לפחות שני עדים דוברי שפתו שמעו את דבר הצוואה בעל-פה, ומיד בסמוך לכך ערכו בעצמם זיכרון-דברים אודות הדברים ששמעו, חתמו עליו והגישו זאת לרשם לענייני ירושה.
בתביעה שנדונה בפני בית המשפט בטבריה, המנוח שם קץ לחייו לאחר שגילה כי חלה במחלה סופנית, אשר התקדמותה כרוכה ככל הנראה בסבל רב. בחודשי המחלה שקדמו למותו, המכרים התובעים את ירושתו אכן סייעו לו רבות, וכאות תודה, המנוח העניק להם מתנה בסך 200,000 שקל. המכרים טוענים כי באותו מעמד המנוח גם אמר להם: "לאחר מותי אני משאיר לכם את כל כספי ורכושי, כולל ציוד טכנאות השיניים... אני הולך למות יותר מהר ממה שתכננתי וממה שאתם חושבים" - וביקשו לראות בכך צוואה בעל-פה.
בית המשפט דחה את טענתם של התובעים, מאחר שלא עמדה בתנאים שהציב החוק להכרה בצוואה בעל-פה: ראשית, הצוואה לא עונה על התנאי הבסיסי ביותר, שהוא סמיכות האמירה בעל-פה למוות, שכן המנוח שם קץ לחייו רק 10 ימים לאחר מכן. בכל אותו זמן המנוח לא היה מרותק למיטתו אלא הסתובב בקיבוץ, נסע עצמאית לבדיקות רפואיות בבית החולים, ביקר בבנק ועוד - כלומר דבר לא מנע מהמנוח לערוך צוואה חדשה מסודרת בכתב באותם ימים שקדמו למותו.
בית המשפט השתכנע כי המנוח החליט לשים קץ לחייו רק ביום שבו פעל לעשות כן, ולכן אף אם אמר לתובעים בעל-פה שיש לו כוונה להוריש להם את רכושו, הוא לא גמר בדעתו לעשות כן. בפני בית המשפט התייצבו עדים אוביקטיביים רבים, שתמכו בטענת העמותה כי לאורך חייו למנוח הייתה מטרה ברורה להוריש לה את הרכוש שצבר, ולכן נפסק כי הצוואה בכתב שערך המנוח לטובת העמותה שרירה וקיימת, ואין להכיר בצוואה בעל-פה המשנה ציווי זה.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il